לאחר תקופה לא קצרה יוצאת להקת פרסקו בבכורה עם עבודתה 'אחרית', בכוראוגרפיה של מיסדה ומנהלה האמנותי יורם כרמי. טרם כניסת הקהל לאולם סוזן דלל הציפה מוזיקה בשכבות של כלים המדמים ספק התנגשויות ספק התנקשויות. עיצוב הפסקול והמוסיקה המקורית של נעם הלפר  שבמודע מבשרת רע, מעוררת בבליל  צלילים מעורבלים בדציבלים גבוהים תחושת אי-שקט, חרדה. במשך דקות ארוכות בטרם נחשפת הבמה ובדמדומי החשיכה הכי עמוקה במו זו המקדימה את אור הבוקר, רואים באור הקלוש דמויות ספורות שכובות קפואות על צדן בברכיים כפופות. מסיבה לא ברורה כולן נדמו לי כנשים. כקורבנות. לא כך התברר.

משקמו, מסתבר שזו קבוצה מתוך שבעת הרקדנים שמחזיקים את העבודה. מחזיקים היטב. במהלכים הראשונים עוברת להקת הרקדנים כמה שלבי תודעה. רובם באים לביטוי במרכיבי הכוראוגרפיה המדייקת לאורך היצירה את זרמי התודעה המשתנים שעוברים מהמבצעים על הבמה אל המתבוננים בה באולם. תרומה מעניינת דווקא הגיעה ממי מאנשי צוות התמיכה של ההפקה, ששמו אינו מוזכר לצערי בתכנית הערב והוא האחראי על עיצוב נאה ופונקציונלי של התלבושות. עיצוב הבגדים, שילוב טקסטורת הבדים, וגוניהם  ופרטי האבזור מעידים כי האחראים על העיצוב  השכילו להבין היטב את הבמה ובעזרת עיצוב מושכל תרמו לחיזוק התכנים בעזרת תמיכה ויזואלית.

יורם כרמי ( 1967)הוא כוראוגרף ומנהלה האמנותי של להקת פרסקו  מ-2002 ומשתייך לקבוצת דור הביניים במחול הישראלי וכמרביתם, אזור הנוחות שלו הוא במסגרת המחול העכשווי, שלב מעט מתקדם כרונולוגית ממה שהתכנה מחול מודרני. העבודה הנוכחית, 'אחרית', מציבה את העבודה במסגרת מחול עכשווי שהצליח לנכס תפישות גוף מורכבות יותר ועם זאת מחזיק מאחוריו טקסט שאולי לא מנוסח דווקא במילה כתובה, אך הוא בעל התכוונות ברורה. הוא בבירור עוקב אחרי הלכי רוח, תחושות, מערכות יחסים בתוך מפגשים בין-אישיים מזדמנים ומותיר לרקדנים שדה פתוח יחסית לביטוי אישי ספונטני. הדבר בא לביטוי באופי מחוות הגוף והפנים, מבלי לגלוש למבעי אקספרסיביות קיצונית.

לא במקרה, בחר כרמי בשם העבודה 'אחרית'. אחרית, לא במובן של סוף דבר, אלא במובן של חוויות קיומיות במצב שבא אחרי חוויות פוסט טראומטיות, אחרי התעשתות ממציאות דיסטופית, אשר שמה של היצירה בשפה האנגלית Aftermath , מדייק יותר את התרחשותה בעידן שאחרי.

לעתים בזמן אמת, לא תמיד ברור מתי אותו שלב ה'אחרית' באמת הגיע. קורונה לדוגמה. וכך במחול הזה, גופא.

 הרקדנים שמיטלטלים בין מציאות ואשליה, בין חיפוש חום לחשש ממחר מצליחים להעביר את התנודות המתגבהות בסערה שמצויות בתקופה הלא-יציבה שבה האמת נזילה ( lability) רופפת ולא חסינה מהתפרקות  כמו הבדיון. בעבודה תנועתית רבת דמיון שבה ארכיטקטורה המבנית מתגבשת לקבוצה גושית מתואמת ומקפידה על קוים גאומטריים נקיים, בא שינוי ומשבש מציאות. בהינף עפעף רגע אחר כך, נשלחים הרקדנים לחפש את עצמם לאחר תהליכי פרוק בקונסטלציה חדשה, רגעית, שתשתבש גם היא בקרוב.

תרומה משמעותית הגיעה גם מעיצוב קלעי הבמה משלושת צדדיה שהורכבו בצפיפות מיריעות בד אטום ואפשרו לשמור על זרימה של כניסות ויציאות ודינמיקה של מצבי מעבר מחישוף לאיטום.

התחושה בערב היא שהנושא הנפיץ שכרמי לקח עליו אחריות אמנותית, בא עם ביטחון פנימי. התהליך אכן הוביל להרחבת טווח שפת התנועה והעניק חירות וזרימה אנרגטית שכללה הרבה מבני- משנה בעלי יחוד. זאת, מבלי להזדקק לאביזרים חיצוניים, למשחקי צבע ושאר פרפראות חינניות לשם עצמן, כמו שכרמי היה מתפתה להם מפעם לפעם לפני שנים. יש להודות שזו גם הייתה 'רוח הזמן' אצל לא מעט יוצרים וטוב שחלפה. אם חלפה.

התשואות מגיעות לקבוצת הרקדנים שעשו את כל הדרך בדבקות, בכישרון וברוח קומראדית שובת לב.