CLIPA TEATER,' LOG OUT'. 23/02/22

אדם כעץ השדה?

על ריצפת אולמה הצנוע של תיאטרון קליפה השתתפו יותר גזעי עצים כרותים מפרפורמרים אנושיים שנקלעו למעין יחסים בין הגוף האנושי לבין זה הדומם ובאורח מוזר התקיימה בערב זה  מערכת מרתקת תלוית המארג הבלתי סביר.

בזו- צד אחד של המשוואה האניש את הצד השני ואילו השני העניש את הראשון וגזר עליו חירות אמנותית חדשה ודואבת.

הערת סוגריים ( לוג באנגלית הוא בול עץ. לוג אאוט- פירושו הנפוץ הוא התנתקות מהמחשב, מהמערכת. לא להתעלם מכך. אני רק אומרת..)

 המבצעים הם קזויו שיונורי- ב'אול אין' מוחלט, תופעת טבע. דרור ליברמן- הדינמו רחב הלב ולצידם, שותפם החדש לערב- נועם בן ישראל, שבמו ידיו צד את כל מה שריחף באוויר, בין אם היו אלה נעלי פלדיום מעופפות או בולי עץ כבדים שהוטחו אף הם. כל אחד מהם נדמה כמי שמוכן להסתכן עד הקצה  וביחד נבנתה חבורה שאוכלת סיכונים לארוחת בוקר וגם מוכנה לתמוך בכל מחיר ממי מחבריה.

 אולי פה ושם קצת הגזמתי, אבל השלישייה הזו חזקה להפליא, נחושה עד אין די, ויש לה את זה. סוואג כזה.  

גם בעבר ראינו אצלם יכולות פיזיות יוצאות דופן מסוגן, שסימנו את ליברמן ובת זוגו שיונורי כפרפורמרים בעלי יכולת שבנו עבודות מאתגרות פיסית שדרכם קיוו לקדם דרך שתנווט אותם למציאת אופני ביטוי משלהם. לא תמיד זה עבד עד הסוף. עבודה זו 'לוג אאוט' העלתה אותם מדרגה וקרבה אותם למקום אליו שאפו. זו הייתה העבודה היותר שלמה שלהם מבחינה מבנית, ריתמית שכללה ריבוד רגשי, שנבעומפרספציה בשלה שאפשרה בנייה מהודקת שבה כל האלמנטים – תנועתיים ובימתיים היו עקביים בשפתם .

לוג אאוט

מה היה בעצם

מול הצופים הישובים בקשת בצד אחד של האולם נחשף ה'קיר' האחורי שמורכב משורת וילונות בד תלויים בקשת נגדית. על הבמה הוצבו בולי עץ בגדלים שונים . הארוכים שבהם בנויים מהצבה של שני בולים אחד על השני ללא חיזוק. לצידם היו מקטעי גזע בגדלים בינוניים וקטנים יותר. אף אחד מהם לא עבר עיבוד של ממש במנסרה ולכן שימרו נוכחות 'טבעית'. יוצא דופן אחד היה עמוד שהורכב מפלחי עץ קצרים בהרבה  שנוסרו בהתאמה. תפקידם התבהר בהמשך  כשתפקדו גם ככלי נקישה וקצב. עד אז, ההתרחשות הבימתית נעשתה ללא מוסיקה כמעט עד לרגע האחרון והסתמכה על קולות נפילת בולי העץ ונשימות המשתתפים.

שלושה על השפיץ.

עם כניסתם, צוות שלושת המשתתפים טפס ועלה ובזהירות רבה נעמד זקוף על קצהו המנוסר של אחד משלושת גזעי העץ היותר גבוהים. ראשו של נועם בן ישראל, הגבוה מכולם, התנשא כמעט עד לתקרה. להזכירכם, כל עמוד כזה מורכב משני חלקים שמונחים זה על זה ללא חיזוק. כל רעד או תנועה קלה, עלולים היו להפיל את המשתתף מהגובה הזה ולסכן אותו.

 הפעם לא קרה דבר. בחזרות- היה דבר.

משתמע שחוץ משרירים, שליטה בטכניקה וניסיון טיפוס, נדרש שיווי משקל, קשב אדיר, קור רוח ותגובות מהירות.  הקטעים הבאים הדגימו היטב את המיומנויות. בצפייה ברצף של תמונות- משנה מפתיע לגלות את הגיוון שהידק את העבודה. כמעט מבלי משים, התפתחו תמורות בדינמיקה, באינטנסיביות, בתמיכתם של הפתעות שהניב הדמיון  היצירתי.

אחד מהחביבים עלה- כמעט כאתנחתה קומית- במחצית השנייה השלושה התיישבו לנוח מעט אחרי  קטע אינטנסיבי על בול עץ ( ניחוש שלי- אקליפטוס) כשגבם אל הקהל. לקח רגע או יותר עד שקלטתי שהם חולצים את הנעליים והגרביים.

אמא'לה, עכשיו הם יעיפו באוויר בולי עץ כשהאחד כבד מהשני ברגליים יחפות, או כשיגלגלו אותם מקצה הבמה אל קצותיה כשחבריהם שוכבים אפרקדן באמצע הדרך ונדרשים להקשית מאד את גבם כדי לא להיפגע?. זאת ואף זאת קרה גם קרה.

מנות האדרנלין שלנו לא הגיעו לסף שלהם, גם לא מקצבי הנשימה.

זה היה ערב מיוחד, מקורי, מעלה מחשבות ומהנה ביותר בגלל איכות העבודה ובשל ההיחשפות לתובנות שהניבו היוצרים לגבי הגוף הפוליטי, המגדרי שהשפיעו על הדינמיות המשתנה ועל האינטראקציה בין היחיד לקבוצה וההכלה שבאה בעקבות כל אלה.

מבחינתי היה חיבור מיוחד לבחירת חומר הגלם הסביל שהחזיר אותי לצמתים בעברי. זה העציב וגם חיזק מבחינתי את נכונות הבחירה בעץ שהוקרב בגדיעתו לטובת החיים -בהנחה שהוא אינו אנדמי – שהרי כולנו בסופו של דבר מתגלגלים מלידה לעפר, העץ ואנחנו. השאלה היא תמיד, איך עשינו את הדרך.

ונתן זך נתן לנו:

"כי האדם עץ השדה

כמו אדם גם העץ צומח

כמו העץ  האדם נגדע

 איפה הייתי ואיפה אהיה

כמו עץ השדה".