אי שם בין קרביים ועור

ערב זה של להקת מחול קמע- LEGENDS שהורכב משתי עבודות של יוצרים נודעים עומד להיות נקודת ציון בדרכה של הלהקה. זה היה ערב מרשים שכלל עבודות חזקות בביצוע מעולה של צוות רקדני להקת קמע, שמחוזק גם על ידי רקדנים ממדינות שונות.

היוצרים הם: הכוריאוגרף הגרמני מרקו גקה – Marko Goecke-  שעבודתו THIS SKIN , פתחה את הערב. לאחר ההפסקה עלתה עבודתו של יוהן אינגר– Johan Inger : RAIN DOGS  . מדובר בשתי עבודות שונות מאד אבל בצוותן לערב אחד הייתה מחשבה נכונה. ארע דבר מה שלא קורה בשגרה, משום שהוא נמצא ברובד שונה מזה הטמון בתנועה המחולית ובפרספציה של הגוף, אלא בשכבה תת-עורית שלא נראית לעין ומצויה בבחירות המוסיקליות הדומיננטיות שתמכו במה שקרה על הבמה. כוחה של המוסיקה החריפה, הצרודה, היא, שהיא מזדחלת לווריד. זו המוסיקה של פאטי סמית' וקית' ג'ארת שליוותה את העבודה הראשונה והמוסיקה של תום ווייטס את השנייה.

מרגע שנחשפה הבמה הטבולה בערפילית לבנה-אפרורית התייצב בקדמתה רקדן יחיד, רגליו נטועות  באדמה וגופו טעון. מכאן, מתחילים אבריו לבצע תנועה מפורקת, חדה, בשליטה, תוך פריקה וטעינה של אנרגיות שחורכות את האוויר סביבו. העוצמות הניכרות שהוא משדר מהפנטות ועדיין יש בו משהו מסתורי בשל התאורה האחורית הגבוהה שחודרת דרך ערפל ומשאירה את פניו מצועפות.

 במהלך סולו ארוך יחסית הוא בעצם מסכם באופן סכמטי את שפתו של גקה, תמיד מדויקת, קצובה, משאירה תחושה של מהלכים דמויי לולאה בשלל וריאנטים. במובן מסוים בקווים החדים כתער טמונה אשליה של התנהלות כמו- מכאנית, אבל הנגינה של ג'ארת, הלחן ושירתה של סמית' מעידים שההתרחשות מחוברת בכבל לרובד אנושי ועמוק, שם בין קרביים לעור.

בהמשך, עוד רקדנים קיבלו קטעים ליחיד ומעט מפגשים לשניים ושלושה וביניהם תווכו תמונות קבוצתיות קצרות יחסית של כל חברי הלהקה,רובן נשענו על אוניסון. לא אחת האוניסון הקיבוצי בא להעצים חלקי יצירה באמצעות שימוש באפקט המסה. פה, קטעי המעבר עשו מהפך ובאו דווקא למתן את העוצמות והמתח שנצברו בדומה לנטרול החיך בטעימות יין.

במהלך ביצוע היצירה, נדמה היה שכל חברי הלהקה באו לטרוף את הבמה ולכן, ניתן היה להרגיש בעוצמת האנרגיה של הלהקה כולה וכולם יחד הם שהשביחו את הלהקה.

כל המבצעים הגברים שרקדו את קטעי הסולו שנפלו בחיקם עשו עבודה מרשימה, אם כי איש לא עלה על הרקדן שבצע את הסולו שפתח את היצירה – שגיא בללי- שמילא את הבמה בעוצמתו בלהטו  שבו.

אחרי הפסקה, הגיעה תורה של יצירתו של הכוריאוגרף השוודי יוהאן אינגר-   . RAIN DOGS  אינגר עושה לצופה עבודה קלה כביכול ומבהיר מהם הנושאים הפופולרים שלא הנחו אותו ביצירה. הוא הסביר שאינו מנסה לברוא מקום בו נחקרים יחסי אנוש, זהות ומגדר. כמה מרענן. יצירתו שואבת השראה מהלחן והמוסיקה של טום ווייטס, שנמצאת באלבומו של ווייטס בעל אותו שם. אני מצרפת שורות בודדות מהשיר בתרגום חופשי: הו, איך רקדנו ובלענו את האור/ כך הבשילו החלומות/ הו, איך רקדנו את כל האורות/ תמיד היינו מוטרפים.

בחירתו של אינגר בווייטס באה ממקום דומה לזה של גקה שבחר מוסיקה של פאטי סמית' ושניהם מרפדים את יצירותיהם הכה שונות במרכיב צרוב, כאוב, שבו המציאות הנראית לעיין לא מספרת את כל הסיפור.

הריקוד חושף במה ובעומקה מצד שמאל ישנה מערכת של מכשירים אלקטרוניים, אולי זו מערכות שמע. הרקדן הראשון שעולה לבמה מחזיק טייפ על כתפו, מקשיב למוסיקה ונשבה במקצביה. יש ג'אז באוויר. יש ריחות של אמריקנה.

הרקדנים עומדים בשורה עורפית, רוקדים יחד במקום בלבוש לא פורמלי שמזכיר את שנות השבעים, ובכל פעם מישהו מהם פוסע הצידה לריקודון משלו וחוזר מיד למקומו.

מבלי להיכנס לתיאור המחול יאמר כי המחול מחולק לכמה מהלכים שחלקם סותר משהו מדבריו של אינגר שמסביר מה אין ביצירה. המקטע הראשון מתואר בקיצור לעיל. במקטע השני רקדנים יוצאים אל מאחורי הקלעים כל אחד בזמן שונה וחוזרים כשהם לבושים רק בבגדים התחתונים שלגופם. בתמונה האחרונה הבנים לובשים שמלות זהות לאלה שלבשו הבנות בתחילה ואילו הבנות חוזרות לבושות בחליפות גבריות.

יש לספר כי באמצע הדרך נחשף כלב צעצוע לבן במרכז הבמה, לגמרי בודד. האם כך מדמיין אינגר את אחד מ'כלבי הגשם' משירו של ווייטס.

לאינגר יש דמיון עשיר ורגישות אסתטית מובנית ואנינה וכן שליטה מרתקת בבניית קומפוזיציות מתחלפות ומעברים כמעט לא נראים שנעשים כלאחר יד ונובעים כנראה ממי שכבר לא מתרשם מוירטואוזיות  לשמה. לקראת הסוף מגיעה נגיעה חזותית ענוגה וכל כך לא צפויה שבאה אחרי עבודה קונקרטית במהותה. על המסך האחורי מוקרנים מראות של גושי ענן או עשן או גלי ים בגווני ורוד-לבן שמחוללים מחול מרהיב משלהם, זורמים אנא ואנה, משתנים נגד עינינו ומלווים אותנו עד הסוף. בראוו.