צילום באדיבות יח'צ
בביקור קצר בפורום המחול של מונקו צפיתי בשתי עבודות. בערב הראשון ראיתי שוב את 'ניז'ינסקי' של מרקו גקה (Marco Goecke ) בביצוע רקדני להקת גוטייה דאנס (Gauthier Dance ) משטוטגרט. העבודה שעלתה על במת במשכן לפני חודשיים, הייתה עמוסה בעודפות פרטנות אובססיבית שהיא המפתח הן לציר שבו בחר גקה להוליך את הרקדן האגדי שאובחן כמעורער נפשית, ובמקביל, הדהודה של הדרך בה התמודד היוצר בשדים שלו עצמו.
בסיום הצפייה הראשונה חשתי שלא הצלחתי לעקב אחרי כל סימני הדרך שגקה שתל וההזמנה לבוא למונקו הייתה מבורכת.
פעם, כשהעיתונות הכתובה הייתה בפריחתה, במספר עיתוני צמרת נהגו מבקרי בלט ואופרה לראות את המופע פעמיים, גם כדי להתייחס לביצועים ספציפיים של קאסט שני, וגם כהזדמנות לשקלל את ההתרשמות מאחר ועל הבמה לא תמיד ההדגשים והאנרגיה זהים. יותר מפעם הייתי שמחה לו יכולתי לחזור ולראות עבודות מסוימות. הרגשתי פריבילגית ביותר כשההזדמנות נפלה בחיקי.
במסגרת פורום המחול הנוכחי, הייתה מתוכננת צפייה בלהקת 'מומיקס'.
קשה להגזים בתיאור הקוטביות בין גקה וה'ניז'ינסקי' שלו וערב ההצדעה לעצמו שהעלה מוזס פנדלטון בתכניתו : Viva Momix Forever, כאשר מלאו ללהקה שהקים וניהל 35 שנים.
אם 'ניז'ינסקי' היא חפירה פסיכואנליטית בנבכי נפשו השסועה של אחת הדמויות שהיו שותפות בתחילת המאה העשרים להשלמת מהפך המודרנה. הרי "ויוה מומיקס לנצח" של פנדלטון היא מטעם קצפתי, פריבילגי, תוצר של חברת שפע, ברוח של שעשועי נעורים שסוגדים לגוף וליכולותיו הפיסיות של לפיד שמנחה אותם.
זהו תוצר של חברה שיכולה להעמיד פנים שכל העולם סובב סביבה כשטראומת וייטנאם כבר מאחוריה. כעת מתאים לה לחדש את זרם האסתטיציזם של סוף המאה התשע עשרה שחרט על דגלו את הסיסמה "אמנות לשם אמנות". בעיני תומכיו האידיאל הוא יופי, הוא חזות הכל., העולם התהפך, התפכח, והשתנה אחרי שתי מלחמות עולם ועשרות מיליוני קורבנות. חלו שינויים וצורך לבחון מחדש קונוונציות, הנורמות, תפיסות חברתיות ופוליטיות. החרות שמאפשרת הרוח הפוסט מודרנית נתנה דחיפה לקבוצת סטודנטים שבאו מתחום האתלטיקה וחיפשו דרך לבטא את עצמם באמצעות הבמה.
פנדלטון , אתלט צעיר פעלתן, הפך מייסד שותף של 'פילובולוס' ומצא עצמו בזמן קצר יחסית, אחד ממנהלי להקה שהפכה לתופעה חובקת עולם. עם שלל תמורות ההצלחה והתהילה. אך תוך פחות מעשור הוא פרש והקים את 'מומיקס' שביקשה לשחק על אותו דשא. יש מן הסתם רשימת מאפיינים שמיצגים את השוני בין שתי הלהקות הללו, אבל קל יותר למצוא קוים מקבילים ועקרונות משותפים.
בעבר, שתי הלהקות הרבו לבקר בארץ, אבל הייתה תחושה שנוכחות 'מומיקס' פחתה וזו של 'פילובולוס' התחזקה.
לשתיהן יש קהל אוהד בארץ ומי שהכי נפעם מהלהקות האלה, הוא זה שרואה אותם בפעם הראשונה.
הראש מסתחרר משלל ההפתעות והמצאות, משעשועי אילוזיה חזותית, ממבצעים חזקים כמו שור, מהצגה מלאה בצבעוניות, דמיון עשיר מכוון מטרה וביצוע מלוטש, מבריק. והכי חשוב- הכול ברור ומובן.
אין נרטיבים נסתרים, אין אתגרי הגות תת שכבתיים, אין קונספטואליות שמסרבת להתפענח לקהל שאינו מטיב לכת בתחום שסביר כי הוא קהל נבון אבל לא מפענח את השפה הבימתית ויוצא ממופעי מחול עכשווי ופרפורמנס בתחושה שהוא לא הבין דבר. הז'אנר ההיברידי, הפופוליסטי הזה משאיר לעצמו מרחב שוליים רחב ועם זאת, 'מומיקס' לא ממש השתנתה עם הזמן שחלף.
והנה אפקט מרשים: על המסך האחורי מנצנצים אלפי כוכבים ובחושך עפה להקת שחפים כחולי כנפיים שמבצעת מטסים מתוזמרים. זה יפה וזה מפעים את מי שלא פגש בעקרונות הבונרקו וה'תיאטרון השחור'. לאחרים זה כבר דז'ה וו.
הערב 'ויוה מומיקס לנצח', מורכב מתמונות שנלקחו משלל עבודות פופולאריות קודמות של הלהקה וזו הזדמנות לראות את המרשם שמאחורי היצירה. רבות מהן מבוססות על שימוש באביזרים, שזו דרך קלה יחסית ליצור משהו חדש כביכול. אבל מה ההבדל התפיסתי-עקרוני בין שלש רקדניות בלבוש אוריינטלי שאוחזות בזוג קנים גמישים ומסובבות אותם מעל הראש או לפני הגוף כך שהם נראים כמו מאווררים, או שלושה גברים שמחזיקים מוטות ארוכים שמאפשרים להם לבצע קפיצות מרשימות, בדומה לקטע אחר שבו זוג משתתפים נתלים ומבצעים תרגילי התעמלות על מכשיר גדול דמוי ג'יירוסקופ.
בראיון שנתן לפני שנים לאחד העיתונים אמר פנדלטון שההבדל בין 'מומיקס' ו'פילובולוס' הוא שב'פילובולוס' משתמשים באנשים כאילו הם חפצים ( זה היה אגב נכון בנקודה מסוימת ומוקדמת. א.ב.) ואילו ב'מומיקס' משתמשים בחפצים כאילו היו אנשים.
כציטוט זה תפס את האוזן, אם כי בערב הנוכחי ישנו קטע שבו לרקדנים צמודות בובות אדם בגודל מלא שעוברות 'התעללות' לשם השעשוע. הקהל אהב את זה.