– צילום: נינו משה
בדיעבד, במובנים מסוימים אפשר לומר שהעבודה האחרונה של דפי אלטבב ונינו משה מתחילה בסוף, בסיומו של מהלך. במקום שבו מתחילה פאזה חדשה במהלך החיים, המקום בו אנחנו מסיימים במכנסיים מופשלות. מקום שבו עומדת להיווצר צומת בשרשרת זיכרונות.
שישה מרקדני הלהקה עומדים אלכסונית בגבם לקהל ומביטים בזוג במרכז הבמה. קולו הקטיפתי, הפתייני של אלוויס פרסלי מפציר באהובתו- אהביני ברכות. על הנעימה היושבת כל כך טוב באוזן, נעה הקבוצה בתנועות יחסית פשוטות בסדרת פרגמנטים. חלקם יחד, חלקם מתפרק ומתחבר שוב אבל אחרת, למקום שבו התנועה הקצובה מכילה את המלודיה הרכה.
מישהי מפריחה באוויר שאלות למילוי שאלון רפואי שהיה או לא היה זה מכבר. האם זו התחנה הקודמת להפשלת המכנסיים?
המוסיקה מריחה נוסטלגיה עזה קבוצת הרקדנים מחזקת את התחושה בביצועם המדויק והשקול שיש בו זרימה נפלאה, אפילו צניעות. הכוריאוגרפיה משתמשת בחומרים הללו היטב כשהיא שמה דגש על חיבורים מצוינים של משפטים וחטיבות בעבודה, שמבינות חלל במובן העמוק.
מעת לעת אפשר לראות שוב ושוב קווי רוחב שהולכים מימין לשמאל, אם זה ביציאה מפתיעה של רקדנים על שש כמו עדר שבע שנבלע , או שורה של רקדנים חולפים מחוץ לקו במה אחורי, שדמותם נגלית במרווחים מוארים מאחורי חלקי קלעים אחוריים אטומים וברקע פסנתר של ארוו פארת – לאלנה- הצלילים ששולחים דוק עצב עטוף באבקת יהלומים.
לעבודה הזו יש נשימה ארוכה, הדרך לא אצה לה וזה משאיר לצופה זמן להסדיר את נשימתו בהתאם. נראה כאילו היא נוצרה מתוך מקום בוגר ובטוח שחש בנח בסביבה של קנה מידה אנושי. הריכוז מופנה להלכי רוח פנימיים, ועיקר ביטויים בא באמצעות שפה מדייקת שמבקשת לזקק תחושות ולא לסמן פסגות מאתגרות טכנית בזיקוקים.
העניין הרב בעבודה בא כאמור מפנימיותה, מהיופי והעונג שהיא משרה במהלכים כוריאוגרפיים של הרכב ופירוק הקומפוזיציות בחלל.
אם כי השפה התנועתית היא מכאן ועכשיו ובמודע או שלא אפילו מצוטטות חלקי תמונות שראינו לאחרונה יותר מפעם, יש לעבודה צבעים וגוונים משלה, כאילו היא ממקום אחר. חלקם כרוכים באותה נוסטלגיה שהיא מאמצת, באותם תחנות של שינוי, בקצב הכוללני- עם יציאות נקודתיות, בעיקר בסיום- שעומד בניגוד לקצב ועצמת הריאליה היומיומית שבה אנו מצויים ללא הרף.
יש לציין את חלקם של קבוצת רקדנים בולטת שתמכה בהפיכת הערב לחוויה מענגת.
משתתפים: ניר אבן שהם, מאי גולן, תמרה דקל, *קלווין וו, שניר נקר, אסנת עוז, איה שטיגמן ושני תמרי-מתן.