צילומים באדיבות הפסטיבל

שבוע הצפייה שלי התרחש ב- 25.06-2.07 וכלל תריסר מופעי במה בעלי חשיבות היסטורית כמו 'דאנס' של לוסינדה צ'יילדס ("Dance", Lucinda Childs), או אנטוניו קנאלס ( Antonio Canales ), אחד ממאורות הפלמנקו של העבר, דרך כמה להקות בנות זמננו כמו זו של מאתילד מונייה, מארי שויינאר וכלה ביוצרים  עצמאיים שראויים לתשומת לב מיוחדת והבולט ביניהם הוא הפרפורמר המוחצן קיצונית והרגיש מכולם, סטיבן כהן (Steven Cohen ).

הארכי-פרפורמרים:

סטיבן כהן

הוא פרפורמר מקטגוריה שונה בתכלית שלא שמעתי את שמו לפני הפסטיבל. הוא יליד דרום אפריקה שהעלה ערב סולו בשם Put your heart under your feet…and walk/ for Elu"". הפרפורמר הוא סטיבן כהן ( Steven Cohen ) והשם 'אלו' בכותרת, הוא שמו של בן זוגו במשך עשרים שנה שנפטר בשנה שעברה.  השניים עבדו יחד על היצירה הזו וכשנפטר אלו, המשיך סטיבן להשלים את העבודה ושינה בה חלקים שיהלמו את תחושותיו בעקבות מותו של אהובו.

אפרופו , את כותרת העבודה קעקע כהן על כרית כף רגלו, משפט שבא להביע את עצמת אהבתו וכאבו.  לא הייתה עוד עבודה בפסטיבל שייצרה באאז כמו זו.

העבודה הפרובוקטיבית והאקסטרווגנטית המפוארת הזו עוסקת במוות ומביטה אל העבר וצופים רבים התקשו לצפות בחומרים הוויזואלים הנלווים לה על המסך ועל הבמה.

בניגוד למה שאנחנו חושבים , לא כל ערום הוא פרובוקציה ולא כל פרובוקציה זה ערום. בעבודה של כהן אין ערום מלא טכנית ואין סקס, שזה מסוכן לכשעצמו, אבל יש דם. יש הרבה דם ויש גישה אלטרנטיבית לטכסי היהדות כמו ברכת השבת על הנרות וברכת המוציא לחם. מי היה מצפה לראות חומרים כאלה על הבמה.

העבודה מתחילה בסרטון וידאו שבו צועד כהן ברחוב על נעלי פלטפורמה ועקבים מוגזמים, לבוש בסוג של מחוך שמשאיר את ישבנו והשאר חשופים.

בעבר הוא הורשע בבית המשפט על שצעד בתלבושת הזו ברחוב כשתרנגול מוביל אותו, קשור בחוט לפין שלו.

כהן הוא אמן פרפורמנס ואמן בהגדרה. הוא אמן במובן שבו הוא מושקע בכל פרטי העיצוב וביצועם.  זו האיכות העיצובית  של פרטי הסט, סרטי הווידאו, התלבושות והאיפור- שם הוא בכלל מתעלה על עצמו .

נראה שבגילו, (53) התמקד תפקידו בעולם לקרוא תגר על נורמות ודעות קדומות בשדות שונים.

בשיחת טלפון הוא אמר שלא ביקר בישראל מאז שהשתתף במכבייה בגיל 14 במסגרת תחרויות האתלטיקה. "הייתי שמח לבוא לירושלים ולראות את הכותל בישבן חשוף" הוא אמר. "תעצר הרבה לפני שתגיע" חידשתי לו. .

לבמה הוא נכנס עטוי שמלה מפוארת משלל חמרים כולל נוצות יען נעול בווריאציה על נעלי בלט שנתקבעו בפוינט ומחוברות לקופסאות שמתפקדות כפלטפורמות אדירות. הוא צועד על במה שמכוסה בשורות של נעלי בלט, כולן מעובדות ומעוצבות עם תוספים למינן, מראה מרהיב וגם די משעשע. בצד ימין של הבמה שולחן ועליו נברשות מפוארות ושאר פמוטים מעוטרים בסגנון סמי-בארוקי. מקום שעוד נגיע אליו.

את המראה הביזארי, המופרך, משלים איפור פנים מרהיב שלא רואים כמותו. לא רק שתווי הפנים מעוצבים מחדש ומתחת לעיניים מרפרפים ריסים ארוכים לבנים כנוצות זעירות, ישנן גם אביזרים נוספים ותוספות איפור תלת מימדיים. אין להתעלם כי במרכז המצח ציור של מגן דוד.

בסרטון וידאו מתמשך, כהן מבקר בבית מטבחיים. הוא נעצר ליד אגן שמטרתו לאסוף פסולת ונוזלי גוף משחיטת  פרות ושוורים ואולי בהמות נוספות והוא מתמלא בעיקר בדם, שומן ושאר נוזלי גוף.

כששמלתו הלבנה והמפוארת, –אגב את האביזרים הוא מעצב ומאלתר מחפצים ישנים- על סלסוליה עליו, הוא נכנס ומתיישב בחצי שכיבה באגן מתחת לגווית פרה שזה עתה נשחטה לצדו. אם נחבר את הנאמר לעיל, לא צריך לפרט מה קורה לשמלה ולחלקי הגוף הנחשף לחומרים שבהם הוא שוקע.  אבל כהן נושא בגאון את האיפור המושקע והמופלא ביופיו, ולא נותן לסיטואציה להסיט או להסעיר אותו. על פניו הבעת פנים רחומה, מעודנת, קורנת, כאילו היה מלאך מכוכב אחר, ששם סיטואציה כזו היא ריטואל הטהרות סטנדרטי. כמו המקווה שלנו.

החלק שהשפיע עלי יותר מכל היה הפרק המסיים ליד השולחן. כהן מדליק את כל הנרות סביבו ומברך בעברית את כניסת השבת כולל תנועות הידיים. אלא, שנאמר לי שברכת השבת מבוצעת רק על ידי נשים.

בשיחת טלפון שערכנו למחרת הוא מספר שגדל במשפחה ממעמד הביניים, לא עשירה אבל פריבילגית בזכות עורה הלבן. הבית היה דתי, אך הוא לא יכול היה להשתייך לקהילה הדתית כהומוסקסואל. הוא מאמין באלוהים בדרכו, פונה לאל בשעת מצוקה. אלה הריטואלים שהוא מכיר  ולדבריו, אחרי מותו של אלו חשב לשים נפשו בכפו אבל ניצל בזכות הפניית דברים לאלוהים.

אחרי ברכת השבת, הוא מברך על היין ושותה כוסית ואז לכבוד ברכת 'המוציא לחם' הוא פותח תיבת עץ ובכף כסף חופן אפר גופתו של אלו, ובולע את תכולתה, כשכל הזמן דמעות מציפות את עיניו. האובדן שלו גדול וכך גם רגישותו. איך זה מסתדר עם התחושות שהוא מעביר מבית המטבחיים לא ברור. זה היה טכס והספד מהנוגעים והכנים שראיתי על במה.

העבודה לסיכומו של דבר מאד מרתקת, גדושה ביופי רב בכל אחד ממרכיביה ונושאיה והיא מופת לכל מי שפועל במסגרת הסוגה הזו.

—————

אנטוניו קנאלס ורפאל קאמפאיו

לפני המון שנים ראיתי הופעה של אנטוניו קנאלס (Antonio Canales) בשיאו, או לפחות בשלהי שיאו. טווס גדול וחזק, יפה תואר, ששלט על הבמה ולא הותיר יותר מדי מקום וזמן לאלה  מסביבו. הוא כיום בן 56 והופתעתי לשמוע שהוא עדיין מופיע, אבל לרקדני ורקדניות פלמנקו במיוחד יש לעתים תאריך תפוגה מאוחר.

בניגוד לעבר, קנאלס הוא הפעם, אינו השם היחיד בכותרת. את הבמה הוא חולק עם רקדן צעיר בהרבה, אשף רושף עקביים בשם רפאל קאמפאיו ( Rafael Campallo). המופע נערך באמפי בחצר פנימית של ה"אגורה" והשניים נכנסו לבמה דרך פרוזדור של המנזר העתיק וצלליותיהם נראו פוסעות לאט קדימה; האחת של גבר מגודל שיער, כתפיים וגוף ולידו צללית דקיקה של גבר נמוך קומה, דקיק כאטרייה, בדרך להראות את "ההיסטוריה של הפלמנקו מסביליה". מהר הסתבר כי טכנית, הור ההר בעל המוניטין הוא חורבה מרשימה, שלבו עומד להתפוצץ אחרי שלשה דילוגים ונשימתו כבדה עליו –מחיר  החיים הטובים?

בעוד רפאלו מפליא לבצע ביצועים בקצב של מכונת תפירה שלא נגמרת הוא אף מוצא דרך לפלרטט עם הקהל, להצחיק, לקרוץ, להתנחמד. ואילו קנאלס מנסה לשרוד, אבל למרות הכל הוא עדיין קוצף ומלא תשוקה מבפנים וזה מתפרץ החוצה שלא דרך הרגליים, אלא דרך הבעות פנים מתחלפות שהן תיאטרון שלם בזכות עצמו ובתוספת נפנופי ידיים לצדדים וקצת למעלה, הוא מדגים כריזמה שנשתמרה מעבר לשרירים שלא מחזיקים את המשקל. פנומנלי. הוא מצליח לכבוש גם הספקנים שבקהל. השאר שומר לו אמונים מהעבר בכל מקרה.

בנדיבות הוא מפנה את הבמה לידידו הצעיר שיעשה את העבודה הקשה והוא קוצר את התהילה. את השניים מלווה קבוצה של מוסיקאים מצוינים ועולה על כולם הזמר הכביר סגונדו פאלקון ( Segundo Falcon) .

————

דוד ואמפך (Daviv Wampach )

 

וואמפאך מעלה מופע פרפורמטיבי בסגנון 'אקשן ארט' . המופע מלא בתנועה שעל סף ריקוד פרופר ומבוצע על ידו ועל ידי שותפתו לבמה כבר עשור, הרקדנית הישראלית במקור, תמר שלף. רקדנית ותיקה, בעלת נוכחות חזקה שנמצאת כבר הרבה שנים באירופה ועכשיו שבה לארץ  ופה בסיסה  "בגלל האהבה" ומפה היא מתחזקת את הקריירה בחו'ל.  וואמפך שכבר הראה איך הוא מחזיק במה לבד , בחר להתפזר ולפזז בשוליים ומאחורי הקיר חלק מהזמן, והשאיר לתמר  את החלק הארי מבחינת נוכחות וביצוע. לא אפרט כעת על מקורות העבודה המרומזים בתכנייה, אך אציין שלבד משני המשתתפים יש תפקיד מרכזי לפחי צבע סמיך שבו טובלים הרקדנים ראש, ידיים, רגליים ומה שביניהם, ונמרחים בהדרגה ובסדר מסוים על שני קירות לבנים ניצבים ויוצרים שלל קומפוזיציות משתנות, עד לשיכרון.

ניסיונות לחבר לתנועה מרכיבי אמנות פלסטית נעשים זה זמן רב ולמעשה, זכורה לי עבודה של ענבל פינטו שהייתה לפני שנים רבות שכללה צבע, תנועה בד וגוף, וגם היא אחרה בשל גילה הצעיר,  את שלל ביטויי 'אקשן  ארט" או "פיינטינג ארט" שמזוהים עם סצנת האמנות בניו יורק של שנות החמישים-שישים, שאותה הובילו אמנים כמו ג'קסון פולוק וויליאם דה קונינג ואחרים.

ויזואלית, התוצר הלך והתגבש על הקירות והרצפה, העלה שכבות של מריחות ולקראת סופו נראה מרהיב לכל הדעות וראוי לקירות מוזאליים אולי במהדורה הבאה של תערוכת 'מחול ומינימליזם' שרצה עכשיו במוזיאון העירוני בנים, לא רחוק ממרסיי..

————-

הישראלים באים:

בשנה זו היה יצוג חלקי לכוריאוגרפים ישראלים . שרון אייל וגיא בכר ( Sharon Eyal & Gai Behar ) הוזמנו להעלות עבודה חדשה לקראת סיום הפסטיבל ב-7.07  שנקראת Love Chapter 2"", אותה לא הספקתי לראות כי חזרתי מוקדם יותר.

בשנה שעברה אייל ולהקתה היו אחד ממסמרי התכנית במונפלייה, ויש לא מעט חובבי מחול שעוקבים אחרי עבודותיה בהתמדה.

——————–

עמנואל גת ( Emanuel Gat ) הוא אורח קבוע בפסטיבל והשנה הייתה לו חשיפה מתמשכת ומוצלחת בשתי מסגרות. בראשונה, גת הוזמן ליצור חמישה דואטים שהתקיימו באתרים שונים במרכז העיר והיו פתוחים לקהל. משך הדואטים היה עשרים דקות והם ומשכו מבקרים מזדמנים רבים, בנוסף לאלה שבאו במיוחד מרחבי העיר. כל דואט בוצע על ידי שני חברי הלהקה. התלבושות כללו גם צביעה וציורי גוף בביצועה של יפעת גת, רעייתו של עמנואל שעוסקת באמנות פלסטית.

המסגרת השנייה הייתה מאד אמביציוזית ובה חברו עשרת רקדניו של גת לעשרה רקדנים של בלט האופרה של ליון לביצוע עבודה מיוחדת במינה המורכבת מעשרה ריקודים שונים, שזורים זה בזה, בכל אחד הרכב שונה של רקדנים ויש לו מוסיקה מובחנת משלו.

העבודה נקראת "TENWORKS (for Jean-Paul)'"   והיא מרמזת על הומאג' לז'אן-פול, מנהלו הוותיק של פסטיבל מונפלייה, שנתן במה לעמנואל מאז השתקע עם משפחתו באיסטרה לפני כעשור. בינתיים ילדיו בגרו ובערב עם בלט ליון, לוותה את אחד הקטעים מוסיקה שיצר עמנואל, בקטע אחר ניגנה סולו על פסנתר בתו נינה, ואת הלהקה מצלמת בכישרון נדיר מגיל צעיר בתו ג'וליה.

לא בכל רגע נתון אפשר היה  להבחין איזה רקדן שייך לאיזו להקה משתי המשתתפות, אבל למרות שכולם מרשימים, ניכר היה הבדל בין שתי הקבוצות, בעיקר בעקבות מניירות סגנוניות כמו מתיחת בהונות אצל הבנים בלהקת בלט ליון ומעבר לכך, במגוון עצום של צירופי תנועה שחלקם נראה לי שנעשה על ידי הרקדן או רקדנית בתהליך אימפוביזטורי במהלך ההכנה למחול בלהקתו של גת, צרופים שלחלקם ניחוח ישראלי מענג.

העבודה עשירה במיוחד ומגוונת בכל מובן, במיוחד הרשימו הדואטים של ראול סרנו נונז וקיילין נייט שרקדו לטוקטה של באך וכן פנסן קים ושרה ווילהלמסון למוסיקה של גת.

בעבודה זו רואים היטב את התפיסה האמנותית של גת, את ניסיונו לשמור על הומאניות ואפילו צניעות, תוך העמקה פנימה, מבלי לוותר על התאווה למחול, לתנועה, לגוף. גת תמיד קופץ כשבן שיח שולף את הביטוי 'מחול אבסטרקטי' בהקשר של עבודתו. כל מה שקשור לגוף היחיד לא יכול להיות מופשט, האדם אינו חפץ, יש לו תחושות ורגשות בכל רגע נתון וזה בא לביטוי ולו באופן סובטילי ביותר, הוא אמר בראיון לפני שנים אחדות.

בתרגום חופשי מהתוכניה: המחול הזה חוגג את הרקדן, ייחודו, הוירטואוזיות שלו, המעורבות, חוסר הפחד, האחריות והאנושיות שלו. ב'עשרעבודות' נעשה  ניסיון להגיב על התמורות המתרחשות בזמן והשינוי באופן שבו מופק המחול, והאמנות בכלל. זה ניסיון לערער על גבולות והיררכיות ולחפש מודלים חדשים של הכלה ותמיכה .

—————

 

מרלן מונטרו פריטס-(  Marlene Montero Feitas)

 

אחת העבודות הכי מרתקות במונפלייה הייתה של כוריאוגרפית מהדור הצעיר יחסית ( 30-40 ) שבאה מקייפ וורדה וכיום מתגוררת בליסבון.

בין לבין השתלמה פריטס בבריסל ב-p.a.r.t.s.  ובגולבנקיין בליסבון והפכה להיות אחת היוצרות המסקרנות, המקוריות, הטוטאליות שמסתובבות היום. הדמיון שלה מביא אותה למקומות מוטרפים שמעבר למציאות, במובנים רבים יש בה מרכיבי סוריאליסזם אנכרוניסטי, מעין פארודיה על עולם עתידני, נלעג קצת. היא עצמה כולה יורה רותחת מבפנים, גם כשהיא יושבת במסיבת עיתונאים. מצד שני, יש בדיבור המדוד, השקול שלה, כובד ראש מלווה בחיוך רחב זורח. מיד רואים שהיא לא כמו כולם ויש בה אנרגיות ייחודיות.

הערב שלה-  Bacchantes- מתחיל עם חמישה נגני כלי נשיפה בשולי הבמה שחולקה לכמה מפלסים. על הבמה חפצים משונים כמו מיקרופונים, שהם בעצם עמודי תווים אבל הרבה יותר מזה.

על הבמה דמות בלי עיניים ופה, אזעקה נשמעת, אנשים הולכים כמו אוטומטים ונוקשים במקלות ולקקופוניה מצטרפות דמויות נשיות שראשן קרח, מוארך עטוף כיסוי מוזהב. כל תנועה מסוגננת, מתוזמרת עם עוד מרכיבים על הבמה. יש מכונות כתיבה שמופעלות ונשמעות כאילו הן קיימות, יש זמר נפלא עם קול עמוק שגם תפקידו עובר תהפוכות. אביזרים באים והולכים.

לכל חפץ יש כמה מטרות סותרות, לכל משתתף יש כמה וכמה תפקידים. כל תנועה ותזוזה מתוזמרת כדי שישמר סנכרון ותזמון בין מרכיבים בתהליך שינוי. המהומה המתוקתקת הזו דורשת טונות של אנרגיה מהמשתתפים המופלאים ולא מעט אנרגיה גם מהצופה בחזיון המוטרף, היפהפה, האסתטי בדרך משלו.

היא בוראת עולם עשיר באמצעים לא מסובכים ומסתמכת על מבצעים שילכו אחרי שיגיונותיה בלי להתלונן.

הערב, כמו כמה נוספים בפסטיבל התארך מאד, כשעתיים וחצי, שהם השעה ועשר דקות הישן. לגבי דידי, די היה לי במחצית הראשונה כדי להכיר בכישרונה היוצא דופן וכה אישי של פריטאס ולהנות משעה ויותר של ערב מהודק בעל מתח פנימי שאינו מרפה. החלק האחרון כבר מיחזר את עצמו ללא התכנסות האנרגיה העצומה של החלק הראשון. בדיעבד, אולי לא הייתי מוותרת גם על ההמשך, שאף בו נכללו כמה סצנות מרהיבות תוצרי דמיונה העשיר ועולמה הפנימי המורכב של מרלן מונטרו פריטאס.

————-

 

כמה אכזבות, חלקן מפתיעות.

 

מארי שווינאר (Marie Chouinard ) היא כוריאוגרפית קנדית ותיקה ומוערכת ויצרה מגוון עבודות שבכולן היה עניין במובנים רבים. לא שהפעם היא לא הצליחה לבנות עבודה שונה מהרגיל, חושיה לקומפוזיציה והתנהלות בחלל עדיין עובדים נפלא, גם החושים האסתטיים, כולל שילוב עבודת וידאו במקביל לתנועה על הבמה הראה על כמה תובנות ראויות, אלא שהתקשיתי להכיל את ההחלטה האמנותית המרכזית של התכנית: – Soft virtuosity, still humid, on the edge"".

לבמה עולים מקבצים שונים של אנשים שהולכים ומתנהלים כמו פגועי גוף ונפש, עם עיוותים קשים, מגבלות והעוויות לא רצוניות.

אלא שלא מדובר באנשים פגועים באמת, אלא ברקדנים בשיא כושרם שמחקים בהגזמה רבה את התנהלותם של האומללים. המטרה לא ברורה בהתחלה ולא מתבהרת בהמשך.

נראה היה לי דוחה, ממש, לראות את זה וזה הזכיר לי את התקופה שבה שחקנים לבנים גילמו תפקידי שחורים ולשם כך צבעו את הפנים בשחור. כבר כמעט מאה שנים שדבר זה נחשב פוגעני ומאד לא נכון פוליטית. רק שכאן הפער בין הגופות המושלמים לקריקטורות המעוותות של צליעות, גבנונים, או התפתלויות היו לא סבירות.

דקות אחרי ההתחלה, קמה אישה מאחת השורות הראשונות ויצאה מהאולם. מעניין מי מחכה לה בבית?

————

לא אפרט רשמים מאף אחת מהעבודות שלא מצאתי בהן עניין או לא קיבלתי חלק מהנחות היסוד האמנותיות שלה. חלקן משום שלא היו בשלות לבמה ובהן עבודות של Aylen Parolin  ושל Nadia Beurge  .

 

 

ה