צילום:ענבל כהן חמו

"השתיקה", כותב הכוריאוגרף ומנהל הלהקה אמיר קולבן, " נעה באי-נוחות בין השקט, השתיקה וההשתקה" .  חלק ממילים אלו מנסות  להתממש על הבמה, כמו באותה בתמונה חולפת שבה רקדן מתחיל מילה או זנב משפט ועוצר. משאיר חצי מילה תלויה באוויר. מוטיב זה עשה סבב קצר ונמוג. זו השתקה? שתיקה? וכמה היא באמת עקרונית ונמצאת בלבו של המחול הנוכחי?

תהייה זו מלווה את המופע לאורכו ותשובה לה לא תמצא בדיון על מקומו ובחירתו האינהרנטית של נושא הטכסט או הסאבטקסט של היצירה, אלא על מה עושה אתה היוצר.  וקולבן, עושה גם וקצת גם.

חלק לא מבוטל של עבודותיו, החל בשנים שהחל להתבסס על במת המחול הישראלי כחלק מקבוצת יוצרים בעלי אג'נדה פוליטית-חברתית במסגרת להקת 'תמר', הרבה לפני שהקהל ידע לעכל חומרים כאלה, אי שם במאה שעברה. את הנדוניה הזו קולבן לוקח אתו  גם לעבודה הזו. ואם כי יש  מקומות שבהם ניתן לפרש התנהלות ספציפית לאור המילים שקולבן שותל בתודעת הצופים עוד בטרם עלה המסך, אך את הנראה לעין אפשר לקרוא גם אחרת. למזלנו.

במעמד הפתיחה אנו רואים שתי קבוצות עומדות על שקט, זו מול זו משני צדי הבמה. בכל אחת מהן ארבעה רקדנים. עוד בטרם זזו, היה מקום לתהות על עיצוב התלבושת המוזרה משהו של המשתתפים. לבנות מכנסים מבד שקוף קצת קשיח בגזרת מכנסי התעמלות  רחבות ועליהן סוג של  סינר לבן וגם לו חלקים שקופים במקומות שאינן חושפים גוף. גם תלבושת הגברים שמבוססת על מכנסי שרוואל שחורים וחולצות 'מפוסלות', עם קולאג' טקסטורות וציור דיו שחורה של פנים. מין תערובת של עודף יצירתיות ואי-בהירות באשר לתפקוד של הבגד על הבמה, שנתפס מהאולם כמאמץ יתר שלא הביא ערך מוסף.

ואז הייתה הזדמנות להתוודע אל כל אחד מהמשתתפים שקבל דקות יקרות לבוא לקדמת הבמה ולבצע סידרה קצרה של משפטי תנועה משלו. השאר נשארו תקועים על עומדם. פרקטיקה שחזרה על עצמה משום מה גם בהמשך, כזו שלא העניקה אמירה או רובד נוסף ולא קידמה את היצירה.

כבר בשלב הזה התברר שהלהקה מורכבת מכמה רקדנים בעלי יכולת ונוכחות בימתית  ואחרים, למען הדיוק, אחרות,  מתאמצות לעמוד בציפיות, ואפילו מתאמצות מאד מאד ופיזית, יכולים לבצע את מרבית המטלות, אבל לא לרקוד אותן.

מאוחר יותר, אפשר היה להבחין בכל זאת בתרומתן בסצנות האוניסוניות שבהן יכלו להשתלב בלי צרימה. ותמונה נוספת חיזקה במשהו את הרפיסות שיוחסה לעיל  למחצית הראשונה בסקצית הבנות. זה היה בקטע שבו הן עמדו בידיים מעלה כבתנוחת כניעה, נטו ליפול ונתפסו אחת, אחת, על ידי בן זוג שעף מהקלעים ותפס את הנופלת בשנייה האחרונה.  משכנע.

שימח ובלט במיוחד חלקם של ארבעת הגברים של האנסמבל הזה. הם חזקים ובעלי כישורי ביצוע, שהלמו את התכנים התנועתיים, במיוחד בשליש האחרון של העבודה, שבו קרו כל הדברים הטובים.

אך הם בלטו לטובה כבר מוקדם יותר. הראשון היה בחור שחרחר בדואט עם רקדנית מצוינת, גבוהה שבלטה בנוכחותה הבוגרת ובעלת היכולות הביצועיות הטכניות וההבעתיות במידה המדויקת. ( מתי כבר ינגישו לנו שמות הרקדנים לצד תמונתם?). הפער בינה לבין הרקדניות אחרות, רק הדגיש את מחיר הפשרה שלפעמים עושים רבים מהיוצרים, כדי לממש את ההפקה של עבודתם.

לצד הרבה יותר מדי חומרי מילוי, היו כמה וכמה סצנות שבהם אפשר היה לראות את היד המיומנת של קולבן, כמו בטריו הגברים המעניין שזכה לביצוע מפתיע. או שימוש במוב'ס שלקוחים מההיפ הופ רענן ועשה כאן טוב. לא רק כאן, אלא גם ברוח הזמן (שמגיעה באיחור) בלא מעט עבודות של יוצרים עצמאיים, במיוחד אצל מי שהשכילו להשתמש במאפיינים ספציפיים כחומר העשרה נקודתי.

או כשהרקדנים עומדו בשורה לרוחב הבמה ואחד הרקדנים הפשיל מכנסיים ורקד את חלקו בתחתונים והשורה עושה כמוהו. הוא מסביר שהכוריאוגרף הסס ולכן הוא פונה לקהל לברר אם יש רוב בקהל לביצוע אותו חלק אבל בעירום. בסוזן דלל לא היה.

מעניין איזו תכנית B הייתה, במידה והקהל ידרוש לראות את המובטח. בירושלים, למשל.

בשלב זה 'שתיקה' התחילה לדבר, לא בחוצפה, אבל להגיד משהו והמשהו העצים את האנרגיה של העבודה, הידק אותה והיטיב עמה.