צילום: גדי דגון.
להקת בת שבע העלתה את 'אדם', עבודתו של רועי אסף שהוזמן ככוריאוגרף אורח, לצד העלאה מחודשת של 'יאג', עבודה של אוהד נהרין מלפני עשרים שנה. שילוב שתי העבודות, על כל השוני ביניהם, מהדהדות כמה מרכיבים שיש ביניהן קשר דק, בחלקו, באמצעות רקדני הלהקה שנוכחותם רוויה בשפת הבית. שתיהן חולקות מבט מתבונן ובמשתמע גם ביקורתי לגבי ההתנהלות האנושית. 
אסף, שהתבגר אמנותית לצדו של עמנואל גת, נמצא לאחרונה בתהליך בניית מוניטין על הבמות הבינלאומיות וזוכה להערכה. עבודתו נפתחת ברקדן יחיד, שאמל פיטס, שעומד ומונה בקול אברים וחלקי גוף תוך שהוא מצביע עליהם ומניע את הגוף בעקבות כך. לאט מצטרפים עשרת הרקדנים הנוספים אחד, אחד ומבצעים וריאציה משלהם כשכל אחד מצביע ומכריז על שורה של ציוני דרך בגוף, החל מריס, עין שמאל, ברך, עקב או ישבן. חלקם בוחר בקפידה ודקדקנות, ואחרים ברצף חסר נשימה. מנייה בקול הופכת בפועל לחלק מפס הקול של היצירה, ומשתלבת לסירוגין עם נגינת הפסנתר המעודנת של קון-וו פייק שמבצע מוסיקה מתוך סוויטה ברגמסק של קלוד דביוסי.
אסף עוסק בגוף. פריטתו לפרטים, היא עוד דרך להכיל אותו לא רק במימד המוחשי, מציאותי, בזמן הווה, אלא גם דרך לפרק ולהגדיר אותו כאוסף של פרגמנטים. זו נקודת מוצא לעבר התחלת דיון, שיח, לעבר רבדים עמוקים יותר של הקיום האנושי, לאינסטינקטים הקמאיים, מקום בו הדחפים ותוצאותיהם אחוזים ברסן רופף, תלויי מקום, זמן וחברה.
אחרי קטע מעבר, שבו אסף בונה באווירה אחרת, גופות, צלליות, שמרחיקות את הגוף הקונקרטי, לעבר ספירה מסתורית על-מציאותית, שפרטיה נגלים במשורה. במהלך התמונה האחרונה עולה קול ומדקלם את משפט המפתח שהוא העילה ליצירה: "דמיינו אדם, זה יכול להיות כל אחד, אם הייתם יכולים לגעת בו, איפה הייתם נוגעים?" כשבשאלה טמונה התשובה, דהיינו- בכל מקום שבו הנגיעה תעבור ללא תגובת נגד, בכל מקום שבו הקורבן לא מראה התנגדות. פנים מתעוותות בעלבון ובאי נוחות לא נחשבים. וכך המגעים בשורה של מפגשי שרשרת של שני מבצעים מתחלפים, הולכים ומסלימים. חיבוק, וליטוף מגשש תופסים תעוזה ומסתיימים בהחפצה בוטה וברגל גסה. בעוד כל המשתתפים אוחזים ידיים עם סיום הסצנה ויוצאים בשורה מהבמה-בסיגנון כרמיאל- הם מותירים מאחריהם 'קרבן' אחרון. וכן, רב הקורבנות הן נשים. עדיין . לא פלא שהסצנה הכבדה והלא נוחה לצפייה מזכירה במדויק את האינסטליישן הסנסציוני של האמנית מרינה אברמוביץ', שהוצג במוזיאון תל אביב לפני כשנה. לא לייב, כמובן, אלא באמצעות סרט וידאו ושולחן עם חפצים דומים לבחירות המקוריות.
אברמוביץ' שכבה וסביבה פזורים שבעים חפצים שונים. חלקם מעוררים רגשות עדינים, גם אם אירוטיים, כמו נוצה, ולאחרים שימוש רב תכליתי כמו מספריים וסכין. צופי הגלריה היססו בתחילה ונגעו בה באמצעות החפצים בתנועות ליטוף. רק אחר כך עברו חלק מהצופים לבדיקת הסיבולת של אברמוביץ', בידיעה שהם גורמים לה אי נוחות ואף כאב. הסיפור נמשך שעות ארוכות והאמנית יצאה משם חבולה, מדממת, אבל בחיים.
'אדם' הוא כלאדם. חי במסגרות המוסכמות, עד שמשהו בו נשרט. כך גם 'כל-עם'. במובן זה הדרך לדבר על העבודה דרך פריזמה פוליטית אינה מופרכת.
עבודה כבדת ראש זו, היא אולי מהיותר מורכבות שראינו על הבמה בארץ מבין אלה שיצר רועי אסף והיא מוליכה אותו לעבר דרך חדשה ומסקרנת.
*****
את 'יאג' של אוהד נהרין ראינו לפני עשרים שנה, מסתבר. ברור שנהרין, כשהחליט לעבד ולהעלות את היצירה מחדש עשה זאת מכמה טעמים. בין השאר כי בדיקה מול חלוף העיתים, תמיד מרתקת. ובדיקה מול רקדנים ששיכים לדור אחר, מעניינת אף היא. מבין ששת הרקדנים, עדי זלטין הייתה לטעמי הרקדנית שהרגישה הכי נוח בתוך החליפה הישנה-חדשה שתפר נהרין.
'יאג' נאגר בזיכרוני בעיקר בזכות הטכסטים של הרקדנים המגלמים דמויות במשפחה תלת דורית. יש כאן סבא, הורים ושלושה ילדים. כל אחד מביט עם בסיפור המשפחה מנקודת מבטו. הטכסטים יומיומיים, מונים נפשות ולא אברי גוף. העבר נוכח יותר מההווה, מוקד הכח בעולמם הצר ליאבילי . סיפור של נרטיב די פשוט, אלא שאנשים מסבכים אותו. הכלל, זו משפחה לא מתפקדת ולכן מתוך הגדרה, עסוקה לא מעט בפירוט זוטות שלא ממש מעלות או מורידות. אבל נהרין לא באמת מושקע עמוק במשחקים הפנימיים שלהם. הוא בעמדת מבט מבחוץ ואולי עומד בידיים שלובות, משועשע. ואז חוזר פרגמנט מקסים, בלתי נשכח, ולא ממש שייך לסיפור. שהיה והנו הדובדבן בקצפת, שמתבל קצת את הסאגה המסתובבת סביב עצמה. מדובר בילדה קטנה המנסה לקרוא מהכתוב חיבור שעוסק באהבתה המופלאה לכל מה שהוא חמוץ. היא עפה על לימונים במקום ממתקים, על מלפפונים חמוצים במקום סנדוויץ' כשהיא רעבה בלילה ועוד כהנה וכהנה. והנה, היא מתפלאת, איך זה שכולם אומרים שהיא ילדה מתוקה.
היא לא רק מתוקה, אלא קרן אור שלאורו זוכה 'יאג' בחסד.
.
.