photos by Alice Blangero
שמו של קיליאן מעורר תמיד אנחת נוסטלגיה בקרב מי שזוכר את ימי ההיכרות הראשונים של קהילת המחול בארץ עם היוצר האירופאי החשוב הזה. הוא היה אחד מאלה שסימנו את המגמה היורוצנטרית, שדחקה את הדומיננטיות של המחול המודרני, המיינסטרימי, האמריקאי. רושם רב השאיר יירי קיליאן (Jiri Kylian ) לא רק במופעי אן די טי ההולנדית המעטים שהועלו בארץ, אלא גם עקב קשרי העבודה והידידות המיוחדים שהיו לו עם יהודית ארנון (Yehudit Arnon ) ולהקת המחול הקיבוצית שהחלו בתחילת שנות השמונים, כשהחליט להעניק במתנה אישור לבצע כמה מעבודותיו. עשור אחר כך התהדקו יחסיו הבילטראליים עם נהרין ובת שבע.
עד היום, הוא שייך לקבוצת הכוריאוגרפים הקאנוניים שזוכים לאהדה עצומה מזה לא מעט עשורים. הפעם להקת הבלט של מונטה קרלו זכתה להעלות ערב מלא ובו שלש עבודות של קיליאן לצד מחווה אישי, סרטון היתולי ביותר שבו רוקדים ז'אן קריסטוף מאיו – מנהלה הוותיק של להקת הבלט של מונטה קרלו ורעייתו ברניס קופייטרה, עד לאחרונה הרקדנית הראשית של הלהקה והמוזה הבלתי מעורערת של מאיו. מצלמת הוידאו תפסה אותם משתוללים בחזרות יחד עם קיליאן, שלו ולמאיו יש שורשים מקדמת דנא.
הסרטון ההיתולי צולם בסטודיו ובו השלושה מתפרעים להנאתם. אולם קיליאן בחר להתמקד בסאטירה על יחסי הצמד מאיו ורעייתו באמצעות בימוי צילום בסגנון סלפסטיק צ'אפליני. אי אפשר כמובן לתאר את כל המהלכים, די אם נרמוז כי מעורבים בריקוד כסא ועוגת יומולדת גבוהת שכבות של שוקולד, קצפת ותותים, ושני רקדנים בוגרים – די בכושר, יש לומר- שמשתוללים כמו שני תיכוניסטים בטיול לאילת, כשהם מסתירים את משיכתם זה לזו על ידי משיכה בצמות וירטואליות מחד, והחלפת אתגרים פיזיים מאידך.
לך תדע שזה מה שיש במוחו של קיליאן, בגילו. את העונג שהפרויקט המשעשע הזה הניב , נראה בסרטון הוידאו ושלל צילומי סטילס מתהליך החזרות. זהו פרויקט התנדבותי של שלושה אנשים מבוגרים, שמרצונם החופשי בילו שעות וימים לנפץ את תדמית המכובדות והרצינות שרכשו בעמל ממושך ובסוף, השליכו את הכל לטובת חגיגה משתוללת של תחרות פרצופים מצחיקים זה לזו וקינחו בעוגת קצפת נמרחת לפנים ומתפרקת תחת הישבן והעדות בסרטון בן ארבע הדקות : אוסקר (OSKAR ) שביים קיליאן .
הסרט הקצר חודר ברצף לעבודה האחרונה שבוצעה בערב הזה על הבמה 'שאפו', (Chapeau ) ובו לוקחת חלק ברניס באותה שמלה שלבשה בסרט הוידאו. את 'שאפו' (2005 ) יצר קיליאן כמחווה לרגל יובל ה-25 לעלייתה של ביאטריקס, מלכת הולנד, למלוכה. היא ידועה כחובבת מחול וחובבת כובעים ידועה לא פחות. כל רקדני בלט מונטה קרלו חבשו כובעים צבעוניים רחבי טיטורה, רפליקה מדויקת של כובעי המלכה. המוסיקה המלווה את הפרק הראשון היא של פרינס ( Prince). על הבמה שתי מחיצות מצופות בד מוזהב, שמשמש רקע לרקדנים הלבושים בבגדים שנראים כיצירות לבוש עם וולנים מאלומיניום מוזהב זוהר ומרשים. העבודה משעשעת ומשועשעת ומקיימת ונראית כפארודיה ברודווי-ית על עצמה. בחלקה השני, מובילה ברניס כשמובייל אקטיבי לראשה, את שורת רקדני ה"מקהלה" בנענועים אגן רכים ומניפות ענק אדומות, ברוויו לצלילי מנגינה הוואית דבשית : Aloha No Kalakaua ששרים הרקדנים. 
בצפייה ראשונה בחזרה הגנרלית ערב הבכורה, העבודה נראית די שטותית , אם כי למרות המראה הפשטני –פרונטלי של רובה, מתחת לתלבושות והאביזרים, יש עדיין גם אתגרים למבצעים. למחרת, רוח השטות לא נעלמה, אם כי משהו בטעם אננס בשל וארומטי, התגנב לסיומת הדי מוזרה הזו, ואיפשר לחיוך דק לחדור דרך המבט התמה.
בסוף 2009, כאשר קיליאן עמד לעזוב את תפקידו כמנהל אמנותי של NDT הוא קיים הרבה ראיונות ובאחד מהם אמר כי יצירותיו המאוחרות יותר מלוטשות ועמוקות ויש בהם יותר הומו שחור. הן יותר פילוסופיות, אם כי לא נראה שנוצרו בידי יוצר מבוגר. ואילו עבודותיו המוקדמות לא נדמות כאילו איש צעיר יצר אותן. מבלבל?
עד כה דילגתי על שתי העבודות החשובות יותר שהובילו את הערב, 'בלה פיגורה' (Bella Figura, 1995 ) הפותחת, ו'אלוהים וכלבים' ( Gods And Dogs, 2008) .
היצירה 'בלה פיגורה, היא אחת מהעבודות היותר נודעות ופופולאריות של קיליאן ומכילה רבים מהרכיבים שמאפיינים את דרכו האמנותית ובהם באים לביטוי מופלא אנינות בכל מרכיב, החל מהבחירה המוסיקלית שמשייטת בין פרגולזי, לוקאס פוס, דרך ויואלדי ועוד שמעניקה רובדים אסוציאטיבים לרוח היצירה. מקום מרכזי יש כאן – ובמרבית עבודותיו- למימד הויזואלי הדומיננטי, והחד משמעי. בלה פיגורה, הגוף היפה, האנושי כל כך. הרקדנים תמיד יזכרו מהחלק שני שבו הם חזרו כולם חשופי חזה, לבושים בחצאיות עטירות בד אדום לוהט. המלבוש משדר סילואטה של פסלי שיש שנחצבו מתוך גוש חומר, ובמקביל מהדהד דימוי עוצמתי מבתערוכת צילום יפני שעלתה גם במוזיאון היפני בחיפה באותן שנים, ובו על הפוסטר של התערוכה יש דמות אשה יפנית שמצולמת מאחור. היא חשופת גו כשאשד שיער שחור ארוך-אולי הייתה זו צמה- חוצה את גבה. בצילום רואים חלק מבגד אדום שמכסה את ירכיה. היא מקרינה מינימליזם סוער, מאופק תרבותית, טקסי אבל מוצק ומפוכח.
רבות נכתב על 'בלה פיגורה' במהלך השנים ואין אולי טעם לפרט את מהלכיה, אבל חייבים לציין את היופי הנשגב שקיליאן מצליח להעניק לנו באמצעות הדיבור עם האנושי שבחומר, בגוף. המקום בו האמנות נוגעת בחיים, בתשוקה והפיוט, הכאב וההומור הדק, הדחפים הפראיים ביותר והאיפוק הכולא אותם. בדיוק כמו בצילום.
הרקדנים המצוינים של בלט מונטה קרלו מצליחים להעביר את הניואנסים המדויקים של היצירה וקיליאן מספק להם הזדמנות לזהור במיטבם ולהעלות יכולת ביטוי אישית.
קיליאן שאחראי על עיצוב הבמה ביצירות שלו, משאיר אחריו תשורות ויזואליות מרתקות, כמו משחק המסכים של חישוף וגילוי ב'בלה פיגורה', גם בעבודה הבאה: 'אלוהים וכלבים' ( במקור השם יושב יותר טוב) עיצוב הבמה הוא חלק חשוב מהפיתוח של העבודה והפעם נחשף במהלך העבודה מסך 'ספגטים' מתכתיים שכל תנועת מסך מייצרת גלי תגובה מהדהדת, עד לרגיעה. עבודה זו משקפת היטב את דבריו של קיליאן לגבי רובד עמוק יותר בעבודותיו המאוחרות וכאן וודאי ניכרים הרהורים פילוסופיים, מלווים אולי בפחדים מהלא נודע, מחיים מלאי טלטלות, במפגשים עם מצבי חוסר שליטה, עם גבולות מעורערים של מציאות.
נוסף למחול שמבוצע על הבמה, עולה על מסך אחורי דמות לא ברורה שמתקדמת בהילוך איטי, דמות שחור-לבן, ספק בעל חיים, ספק רוח אנושית עטופה. מעת לעת צצה הדמות שוב ושוב. כל פעם קרובה יותר, הולכת ומתבהרת. זהו כלב רץ קדימה, מתנשף. זה האיום המרומז שמלווה את חיינו בעידן שבו העתיד מצטייר כמעורער יותר ויותר.
את העבודה מבצעים ארבעה זוגות רקדנים וכמו בקודמתה, קיליאן בחר בקרוב עדשת תשומת הלב לרקדנים הכה משובחים עצמם, כשהוא מפרק את הרקדנים לפורמטים אינטמיים עוד יותר, מבלי שתשומת הלב תוסט לעבודה רב מוקדית במובהק. קנה המידה האנושי תמיד היה אחד המרכיבים המושכים ביצירותיו. יכולת הגות ודמיון רחב תמיד גרמו ליצירת שפה עשירה, מלאת דקויות ומקורית וכאן במידה רבה יכולותיו של קיליאן כאמן מחול הגיעו לעומקים ורבדים שמהדהדים בכל מעמקי נפשו של הצופה.