צילום:באדיבות יח'צ
אורח פסטיבל ארנבת במרכז 'כלים' בבת ים הוא סיימון מאייר, רקדן שנמצא בשטח לא מעט שנים, אם כי רק לאחרונה זכה להיחשב כיוצר צעיר מבטיח בוינה.
כאן, הוא ביצע סולו שנקרא SunBengSitiing, שהוא שמו של ספסל עץ כפרי המונח ליד הכניסה , למקרה שהשמש תצא ואפשר יהיה להתרווח וליהנות מחומה. במהלך העבודה מתבררים כמה דברים על הפרפורמר, שלא קשורים לעובדה שהוא בחר לעלות על הבמה ערום.
הבחור חזק, נחוש, קצת אובססיבי, חרוץ מאד, דייקן באופן מובהק' ,תכונה שפעם ייחסו ליוצאי ארצות מסוימות. הוא בעל טכניקה עם רקע בבלט קלאסי, מפליא לשיר כולל יודל, לנגן בכינור, לשחק עם שוט ולמעשה שניים, שמהם הוא מוציא בסיבוב מעל ראשו לא רק שריקות באוויר, אלא גם קולות נפץ מחרישי אוזניים.
בעיקר הוא מפליא להסתחרר, דבר שהוא עושה באינספור ווריאציות לאורך עבודתו וכל אלה בסוגה ייחודית המשלבת פעילות אירובית נמרצת, מרכיבים פולקלוריים במחול ובשירה, ופרספציות שמאפשרות פרקטיקות של מה שניתן לכנות מחול עכשווי, או שלל כינויים מגניבים קצת יותר.
על פי יוטיוב, יש לעבודה גרסה שבה הוא בין שאר אביזריו, הוא שולף מסור חשמלי מקצועי ומנגר את הספסל האוסטרי העממי מגזע עץ מסיבי, לייב, על הבמה.
אם כי מרבית הזמן, עצם התנועה המתמדת, העמלנות הכרוכה בביצועה, הוא המסר, בכל אופן, בשלב מסוים הוא התפנה לבצע ריקוד זוגות חברתי עם בת זוג וירטואלית וביצע את המחול בחן רב, כשרוחה לצדו.
הקהל הבין מהר למדי שהבחור במסווה של מהוגנות, ובסוגריים- עד כמה שריקוד בעירום יכול להיות מרכיב תנועה חסר חשיבות לגמרי- בעצם מציג באופן חתרני פרופיל של בן ארצו שמכיל את כל התכונות שנמנו לעיל ובנונשלאנטיות אלגנטית, מעמיד פנים שלא מדובר במסר פוליטי ביקורתי.
בקיצור, למרות הרצינות התהומית שבה הוא מסתובב, מדלג, מקפץ ומסתחרר סביב עצמו וסביב הבמה, כאילו ששלמותה של הארץ תלויה בדבר, הוא בעצם בא לבדר אותנו ואותם צחקוקים מהוסים בתחילת הדרך, הפכו פתוחים וחובקי קהל לקראת סופו, במיוחד בזכות שיר ערש אוסטרי שאמו שרה לו בילדותו.
לשיר יש הרבה בתים, שאותם הוא שר באחד מהדיאלקטים המקומיים, אבל טרח לתת לנו תקציר: בחור חמד צעיר פגש נערונת כפר וכדי לשמח את לבה, הוא מבקש לקטוף לה פרח. אלא שהפרח הנדיר, מסתבר, גדל פונקט על קצה צוק. גיבורנו זחל לקצה, קטף את הפרח ובה בעת נפל לתהום והתרסק על הסלעים שלמרגלותיו.
השיר מונה כנראה את כל סוגי הפציעות והפגיעות שחיסלו את עתידו. במיוחד זכורה לי יד שנקטעה והתעופפה לה ומעיו שנשפכו והתפזרו בסביבה בעוד חלק מהם נשאר תפוס על ענף, בעוד ידו השנייה עדיין אוחזת בפרח שכעת טובל בדם. כנהוג בארצות מסוימות, המנגינה עליזה ומדבקת ולא מרפה גם בדרך הביתה, שלא בדומה לשירי הזוועה העבריים. אצלנו המנגינה עגמומית בתואם לתוכן, ראה בשיר הפופולרי 'לילה לילה' . כאן הומה הצמרת, וגורל שלשת הפרשים די מדכא ומדיר שינה: הראשון נטרף, השני נרצח בחרב והשלישי לא זכר יותר את אהובתו.
כיאה לבחור שלוקח את מלאכתו ברצינות, ישבנו וראינו בדאגה את חזהו של סיימון מאייר הולך ומאדים מהמאמץ הכביר –בלי סרקזם- בעוד הוא מגוון את הקפיצות והנחתת סטירות כואבות על ירכיו, ביחד או לחוד, עם קפיצות ברגל אחת או בשתיים וכך, ממש מולנו, גם קדמת ירכיו הלכו והאדימו עד מאד מהמכות החזקות שספגו מידיו .
האם זה היה משעשע? כן, אם לשפוט על פי גיחוכים שעלו מהקהל. אם כי סאדו-מאזו זה בעיקר מפחיד. מפחיד או גורם אי שקט להבין את רמת החשיפה שהבחור מוכן לשווק לקהל.
להזכירכם, כל הערב, הווה אומר 35-40 דקות, הבחור לא הפסיק לקפוץ ולהסתחרר בכל הדרכים שניתן לעלות על הדעת ובתוספת הסטירות העצמיות, קבלנו מנה גדושה של נחישות כפייתית מטרידה משהו.
הערב מעלה הרהורים ותהיות. הראשונה במעלה שהמשיכה לנקר הייתה: מה הקשר בין הנודיזם והמחול אם אף אחד מהם לא ממש משפיע על השני ואם כך, מדוע לעזאזל הוא לא לבש תחתונים?
אין ספק שהערב עם סימון מאייר השאיר חותם. לא בטוח שמהסיבות הנכונות. כי עם כל ההערכה להשקעה האישית העצומה שהוא משקיע בערב והערכה לשלל כישוריו הרבים, יש משהו הרבה יותר מדי מכני, מדי שכלתני בסכמטיות שלו ופחות מדי ספוג השראה (שלא לבלבל עם יכולת המצאה). חסר אותו רגע שבו משהו נוגע ובהכרח מפתיע מעניק משמעות ומשקל לעבודת הערב.