צילום: כפיר בולוטין
עבודתו האחרונה של תמיר גינץ- 'לא נודע', היא יצירה מטופלת היטב ברמת הפקה מרשימה. תריסר הרקדנים שלקחו חלק בעבודה הם להקה מרועננת של'קמע' , קבוצה שהיא אולי הטובה ביותר שידעה הלהקה מאז הקמתה לפני כעשור וחצי. חברים בה רקדנים שגדלו בבאר שבע, אחרים שבאו מישובים אחרים וגם כמה מספר רקדנים זרים שעזרו להנכיח קבוצה מיומנת, מחויבת ומלאת אנרגיה.
גינץ נודע כמי שמתחילת דרכו כיוצר בלהקת 'בת דור' הסתמך על מסד נרטיבי ברור, קריא בנקל, שיוליך את העבודה וימסגר אותה. ככל שהוא משחרר את התלות הזו ומשאיר את הבסיס התוכני לתהליך היצירה בלבד, כך מסריו האמנותיים מצטללים.
בתכניה כותב גינץ כי העבודה היא פנטזיה הניזונה מאירועי אמת. לטעמי, זו הערה מיותרת מפני שאת הקישור בין הדימוים הבימתיים והמציאות צריך לעשות כל צופה לעצמו וגם הפעם, לא נדרש מהצופה מאמץ של ממש. מהשנייה הראשונה הבמה, התאורה והתנועה משדרים באותיות קידוש לבנה- היה פה אסון. העשן המתאבך, הבמה המכוסה בשברי אבנים מכוסות פיח (לא דוקרות, עשויות חומר גמיש וקל) וביניהם שוכבות הגופות ללא ניע. התמונה זועקת מלחמה או אירוע תוצר פוסט-אפוקליפטי, דימוי המוכר לנו היטב ומתווך רבות בעיקר באמצעות המסך. תמונה זו הניבה הקשר לרבות מההחלטות האמנותיות ובהם סגנון התנועה, הדינמיקות והאינטנסיביות של המחול. כל אלה מאפשרים לגינץ חופש לפתח מהלכים של שינוי ומעברים בין קומפוזיציות שיש בהם עניין לא מבוטל.
כבר בסצנה הראשונה בלטה לטובה החלטה שעשה גינץ להסיר את הקשר הוותיק שלו לסוגה הנאו-קלאסית שבמרבית הפעמים הסתננה ליצירותיו הקודמות ולא פעם התנגשה עם מאוויים סגנוניים אחרים. הפעם גינץ מיישר קו עם סגנון בימתי של המחול העכשווי שעדיין רווח, והלם היטב את יכולות רקדניו. הסגנון הזה סלחני לרקדנים חזקים גם אם אין להם טכניקה מושלמת, והרי טכניקה לשמה אינה המסר. מבחינת התפיסה הכוללנית, יש לתחושתי בעבודה בגרות והבשלה בדרכו האמנותית של גינץ.
החוזקה של גינץ היא מיומנותו בבניית קומפוזיציות קבוצתיות, רב מוקדיות וכאן הוא כמעט ולא מתפתה להזדקק למעמדי אוניסונו מיותרים. בערב היו כמה וכמה תמונות מורכבות, במיוחד בקטעי שינויי אווירה על הבמה, כמו במעבר לדואטים, למספר קטעי סולו קצרים ובמיוחד למחול הקבוצתי, השבטי. יש כמה קטעים מרשימים, אם כי זה שעורר בי עניין מפתיע במקוריותו והוא קרה כשהלהקה עומדת במקובץ בפינה בשמאלית של קדמת הבמה ונעה לאחור באיטיות כשכל רגע רקדן נוסף מוותר ומתיישב על ברכיו עד שהושלם תוואי פיסולי אלכסוני. זה היה רגע אסתטי להפליא, מינורי אבל אפקטיבי ביותר.
יש לציין במיוחד את תרומתו של המוסיקאי המוכשר אבי בללי, יוצר פס הקול המקורי, העשיר ומהפנט, שהעלה את העבודה והעמיק את הריבוד האמנותי שלה. גם מעצב התאורה שי יהודאי ועיצוב הבמה של אדם קלר תרמו ערך מוסף לעבודתו של תמיר גינץ.
כאמור, גינץ הוא כוריאוגרף מיומן עם עין טובה במיוחד לקומפוזיציות ולרשותו עמדה להקת רקדנים הטובה שידעה 'קמע'. בכל עבודה העין נמשכת לרקדן בעל נוכחות בימתית כובשת. זו לא הטכניקה, אלא דקויות חומקות בפרטים, רמזי הבעה, או אף תכונות פיסיות שונות. הפעם היה זה לוקאס הארטויג –מולר, רקדן דני דקיק וגבוה שנראה כמו נער. שונותו ונוכחותו סקרנו אותי ובזכותו הבחנתי גם בגיל עמישי, בת זוגו שובת הלב בחלקים רבים בעבודה.
עתה, כשנשלמה העבודה בהצלחה, כדאי לחשוב על הידוק העבודה, גם אם פירושו וויתור על כמה סצנות שהן בסדר גמור, אבל מותחות מדי את הפואנטה.