צילום: רותם מזרחי

 המופע  W מתקיים בחלל מלבני שמזכיר אולם ספורט ענק, והקהל יושב על כסאות עץ מתקפלים על מספר מפלסים מאולתרים. את המשתתף הראשון, צביקה פישזון אנחנו רואים יושב על שרפרף עץ במרכז החלל. הוא מרים מעט ולאט את שתי זרועותיו כשכפות ידיו רפויות. הוא מנסה  לקרב אותן זו אל זו אבל המפגש ביניהן לא מתחולל. מביט לעבר כף יד אחת ובוחן אותה במבט חשדני כאומר מה לי ולה. במחוות הפשוטות הללו, הוא מצליח להעביר חוטי מחשבה ומתחיל מנקודת בסיס ממנה ימריא במהלך הערב למחוזות שלא הכרנו אצלו.

השחקן פישזון מקיים קריירה ארוכה על במת המחול הישראלי כמשתתף קבע, מעין קמע, בלהקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק. שם הוא שב ומגלם לרוב דמות צדדית,  חריגה, של גבר דק גזרה הנראה מבוגר משנותיו, מזדחל, לדוגמא, לתוך קופסת קרטון או שריון רך של צב, או מסובב מחולל-רוח בשולי הבמה. מישהו שמנהל קיום נפרד ביקום מקביל, שלא ממש נמצא בעימות או כל אינטראקציה בין שווים עם הדמויות האחרות. דמותו הרפוסה, החנוך לווינית כל כך, בנויה במדויק שלעתים רק ברדת המסך ניתן להבין את הכוח שבכניעות, את עוצמת היכולת להתפוגג. פה ושם הבליחה בהופעתו התחושה שיש בו עוד צדדים שאנחנו מפספסים, לאור הנוכחות המורכבת שלו כפרסונה תיאטרלית. ועכשיו באה טליה בק, רקדנית מעודנת ויפהפייה וקולגה שלו בלהקת ענבל פינטו, שפריחתה כיוצרת מזוהה עם הזדמנויות שקיבלה בתוך הלהקה ומשם היא עוד הפליגה.

כבר אז ראינו את היכולת היצירתית שלה, את התרבות הכוריאוגרפית האנינה על גווני רגישויותיה וזו הסיבה שכשבחרה כפרטנר היחיד לערב שלה W (בכורתו התקיימה לפני כחודשיים ואולי קצת יותר) בצביקה פישזון, באנו מצוידים בסקרנות פוזיטיבית.

בק שואבת בין השאר, לא רק את הפואטיות אלא גם את ביטויי תיאטרון האבסורד של המנטורים שלה, אבל מגישה אותם דרך פריזמות מקוריות –אישיות שבהם כמה וכמה תמונות מיוחדות שמאירות את הבינה הבימתית שלה. בפעם הראשונה שזה בא בהפתעה בערב זה, היה בקטע שבו הדמות מפנה גב ובוכה, מתייפחת וכל יפיחה חזקה ועמוקה מקודמתה ועל קולות הבכי המתגבר עולה ומכסה הקלטה של צרחות להקת עורבים מקרקרים. רגע מופת של ריבוד מרכיבי היצירה שמתעתע ומהדהד קריאת התרחשות דרמטית על הבמה שמסתיימת בהסטת 'המציאות' אל עבר רטט המחבר אותנו אל קריאות העורב שמקדמת דנא נתפסו כמסמלות אסון.

בק עשתה את הבחירה שלה, מודעת לגמרי לניגוד הפיסי בינה לבין פישזון. אבל האופן שבו היא מטפלת בהבדלים שביניהם מעורר הערכה עמוקה ובסופו של דבר היא מעשירה את העבודה באופן ששום רקדן מיומן לא יכול היה לייצר. הבדלי הגיל והמראה הם חלק נתון ובק לא מתנצלת ולא מתפעלת ממנו. היא בנתה לפרטנר שלה תפקיד שמציב אותו במרכז הבמה, פרטנר שווה בין שווים, ובאופן הזה יכולה הייתה לבנות מערכת יחסים מרגשת בין שתי הדמויות שחולקות תפקידי תומך ונתמך, מנחם ומנוחם, מוליך ומובל כשהמושכות מתחלפות.

העבודה עשויה עבודת טלאים דקדקנית מורכבת מרצפי סיטואציות  קצרות על פי רב. בגלל ההשקעה בדיוק ובעיבוד כל מיקום קצה ציפורן, צצה מחשבה מאליה שמישהו יכול היה להוציא מכל אחד מהפרגמנטים סיפור, גם אין לפרגמנט פואנטה, והיא לא באה לסכם דבר.

ערב דואט לא שיגרתי זה, היה תאווה לעיניים ושני המשתתפים חשפו עושר של ביטויי גוף מרתקים, שלל נגיעות וקבלתם, שבתחושה לפחות, לא נוגעו קודם לכן ובוודאי לא באופן המייחד הזה.

והנה, ערב לשניים שהוא קודם כל מפעים ומלא יופי, מעניין ומפתיע, אלא שיש לו גם ערך מוסף גבוה בגלל שברובד הכי עמוק של היצירה יש צניעות, כבוד, אתיקה  והומניות. תודו שזה עוד יותר נדיר.

—————–

ועוד במצטיינים שתרמו ליצירה:  עיצוב חלל ואובייקטים- נדב ביגניץ, ליטל נטע פולקמן. מוסיקה- גיא שרף, דרמטורגיה- עמיר קליגר