ארתור אסטמן מגיש ביד אחת את 'אחר הצהריים של פאון' שיצר ניז'ינסקי  ל'בלט רוס' לפני מאה ושלש שנים וביד השנייה עושה הכל כדי להתרחק מהמקור בפרפראזה על "'מגן עדן לגהנום וחזרה". ניז'ינסקי רקד בעצמו את התפקיד המוביל.  היצירה של ניז'ינסקי למוסיקה של קלוד דביוסי על נדבך הפואמה של מלארמה, תמצתה את רוח המודרנה המתהווה וסימנה אותה כיצירה קאנונית מייצגת וניז'ינסקי עצמו כרקדן- על, הכי קרוב לאלוהים לו היה האלוה רוקד בעצמו.

ארתור פסטמן שוכב על צדו בתנוחה הנודעת של הפאון, רגל אחת מתוחה, שנייה כפופה, עומדת מעבר לברך השלוחה, הגו מנסה להזדקר וכפות הידיים  צמודות, מוטות מטה בתשעים מעלות מהפרק, האצבעות, באנפאס, כבציורי הכדים היוניים.

זוהי רוח החירות היצרית, חייתית, על רקע עולם אגדי ביער גדוש נימפות, שמחברת את המיניות הגלויה, הנועזות החצופה של 'פאון' – יצור מיתולוגי שחציו אדם וחציו תיש – אל מעוז הקלאסיקה היוונית. שילוב שיקל על עיכול היצירה על ידי הקהל ההמום. אסטמן מבצע את הסולו באופן שמזכיר את עיקרי המחול המקורי, כשהוא לבוש בעיקר בנצנצי זהב אבקתיים ולגופו סליפ בצבע זהוב וכפפות תואמות. עד היום ניכר בתנועותיו הרקע הקלאסי שלו ותענוג לראות את גופו המיומן.  

 אבל לא רק לשם כך התכנסנו, וגם לאסטמן עוד יש הרבה מה לומר. למעשה בערב הוא חזר אל היצירה ממספר כיוונים,מפתיעים, מעניינים, חלקם באים לאתגר את הצופה וגם את המבצע, בשלל ערוצי תודעה המעורבים זה בזה. ב'פאון' סיבוב 2, הוא מפרק את היצירה ומסביר לקהל דבר או שניים על הרקע בה היא נוצרה ומספר בקצרה את תולדותיו של ניז'ינסקי, את נסיקתו המטאורית לגבהים בלתי נתפסים וסיפור נפילתו המתמשך עד מותו.  הוא מסביר את כל משפטי תנועה, לרוב בשפה עממית , בסלנג נמוך, ובונה סיפורו של חרמן רודף כוסיות שנותר בסופו של דבר וחצי תאוותו בידיו. זה משעשע, אם כי הוחמצה הזדמנות לבנות קשרים חריפים יותר בנוגע לפוליטיקה של הגוף.

 מכאן ואילך, אסטמן מתרחק ובונה סצנה שלמה שעיקרה אודישן שבו נוכחת אמו הרקדנית לשעבר, איש בשם שלמה ועוד בחורה , שלשתם נבחרו מבין הצופים. החלק הכי משעשע מגיע שמסתבר שהאודישן הוא למועדון חשפנות. במסגרת הזו הוא מנענע את מה שצריך באופן משכנע להפליא ואז עובר ל"דיאלוג" פיתוי של הבחורה שנענתה לקריאתו לשבת על הבמה.

לפי החופש שלקח לעצמו בשלב הביצוע, הנחתי שהבחורה שתולה והיא משתפת פעולה מרצון. בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוחה, ככל שאסטמן נטל חירות והתקרב אליה, לטעמי, יותר מדי, בהנחה שלא קיבל את הסכמתה מראש.

 משהסתיים הפרק והבחורה חזרה למקומה באולם, התחוור לי שהיא לא צפתה את מה שיתרחש – גבולי, יגידו אחרים- ועיניה רשפו מכעס על מי שדחק בה לעלות לבמה. ובצדק. במצב הנתון היא שבויה בידיו ואסור היה לו לגעת בה בידיו ובגופו בכלל.

ובינתיים, סטייק מדמם מושרה בבירה בקערה, רק מחכה למחבת חשמלית שתעזור לו לממש את ייעודו. ואסטמן מצליח גם לקיים את המופע וגם לטפל בו במיומנות ניכרת.  

סטייק הוא בשר מהחי, ה'פאון' הוא סוג של חי, מיתולוגי, אבל בכל זאת. הנה ביטוי פואטי לדקונסטרוקציה שמבצע הרקדן ביוצר, שלגביו הוא כנראה אמביבלנטי. גם אסטמן הוא סוג של בשר מהחי, האם הוא בא לטעון דבר מה באמצעות דימוי מרובה הייצוגים, האם הוא המוחפץ בסיפור הזה? קורבן לכוחות ה'שוק' ?

בעוד הסטייק נצלה, ריח ועשן ממלאים את האולם, חוזר אסטמן עם שתי קרניים זעירות ולמוסיקה ותאורה הולמים ומגלם את דמותו של שד שטני המקפץ ומאיים. העבודה עצמה לא מסבירה חלק מהמעברים לעולמות סגנוניים שונים בתכלית- עד מופרכים בקונטקסט הנוכחי. קיצורי הדרך האלה נראים במחצית השנייה כאילו הדחף לחפור עמוק יותר התפורר ויותר מדי דברים נסגרו בחופזה ונסמכו על הפרחת בלוני ניסוי .

בתפקיד חוט השני בעבודה , משמשת פיסת בד שהחלה כיריעת הבד שמצא פאון ביער כבר בפרק הראשון, בד שנשר מכתפי אחת הנימפות המחוללות. הפאון מניח את גופו לאורכה ומדמה תינוי אהבים שמסתיים בפורקן. אסטמן, שכבר בעבר ראינו את העניין שיש לו בציור, משתמש בבד לאורך המחול באופנים שונים ומלאי השראה ומשתמש בבד הגמיש למגוון גדול של מלבושים רק באמצעות קשירה. במהלך הערב הוא אף לוקח עפרונות טוש עבים כדי לצייר על הבד ועל הגוף  סימנים וכתמים  שחורים שחלקם זולג על גופו דרך הבד. בכך הוא מייצר דימוי של שכבת עור נוספת שצמחה על גופו, עוד עור שמרחיק אותו מהפרסונה המבצעת ומעניק לו רובדי קיום אלטרנטיביים. עם הסיום ועל מחיאות הכפיים מציע אסטמן את הבד למכירה פומבית ספונטנית. אם לא הייתי חוששת שסימני הטוש ירדו בכביסה , הייתי גם אני מציעה מחיר על הצעיף הנאה. ביריעת הבד זכתה צופה שהציעה מאה שקל. ארתור מסרב למכור לה. מסתבר שהאישה הנאה בשורה הראשונה היא אמו. ובעוד אנו משתאים, האם והבן רוקדים יחדיו וזוגות ספורים מצטרפים אליהם.