צילום:  Olivier Haueix

מנהלו של בלט ביאריץ, ת'יירי מלאנדן  ( Thierry Malandane ) הוא כוריאוגרף פורה שמנהל להקה אזורית, במסגרת CCN, מרכז כוריאוגרפי שנתמך על ידי המדינה, המחוז והעיר. זו פעם שנייה שהלהקה מבקרת בארץ. ראיתי את הלהקה מספר פעמים בעבר במסגרת פסטיבלים בדרום צרפת, שנוהגים לעודד להקות מאזורים קרובים. ביקורה הנוכחי של הלהקה הוא השני. רק ביוני שנה שעברה ביקרה הלהקה בישראל, לראשונה, במסגרת פסטיבל ישראל והעלתה שתי עבודות: 'סינדרלה' ו'רומיאו ויוליה'. מתוך שתי העבודות הללו צפיתי בשנייה בלבד.  

סגנונו של מלאנדין הוא ניאו-קלאסי מעורב בשפה עכשווית יותר ועיקר כוחו בבניית סצנות קבוצתיות רבות משתתפים. חסרה לו אנינות לדואטים רגישים. היצירות שלו משתייכות לזרם מרכזי שמרני משהו, אבל מעת לעת נוצרו מעמדים מרשימים ותמונות שמותירות חותם. העבודה 'מאג'יפיק' , היא בבסיסה סלט משונה במקצת. מלנדיין בחר לקחת קטעי מוסיקה של צ'ייקובסקי ממספר בלטים ידועים כמו 'היפהפייה הנמה', 'מפצח האגוזים', ו'אגם הברבורים' וחיבר אותם על פי שיקולים לא ברורים לכדי רצף שבו לקסיקון תנועות  מוחצן שמאפיין אותו לאורך הדרך, זרם בטבעיות מקטע לקטע, בדילוג חופשי מעל הבסיס הסיפורי של הבלטים הללו. מאחר והרקדנים לאורך כל הערב עטו לגופם בגד צמוד בגוון עור עם איזו טקסטורה באזור החזה , בשלב די מוקדם הצפייה הפכה מתישה עם עוד פיסוק רגליים לכל עבר, עם עוד קפיצות מסוג מסוים, עם עוד פוזיציות בסגנון ראוותני לשמם. גם הקומפוזיציות הקבוצתיות שחלקן הצביעו על חוש ויזואליה בימתית ניכרת, הותירו צופה זו החתומה לעיל, מאוכזבת, מעבודת בלט ללא נשמה ועומק של ממש.

 מי שראה את 'רומאו ויוליה' רק לפני חצי שנה, וודאי יזכור את השימוש במראה כדי להכפיל את האפקט של הסצנה. גם כאן, כמו אז, היו על הבמה שמונה עשר רקדני הלהקה. הפעם, בתחילת הערב בנו הרקדנים קיר מיחידות מתנייעות של מראה שחורה. הרקדנים על הבמה השתקפו במראה ונדמה היה שהבמה מאוכלסת בצפיפות עם מספר כפול של רקדנים.  מלנדיין גם שיחזר- עם שינויים- סצנה המתבצעת מאחורי ובתוך ארגזים גדולים, שהזכירו מאד את הארגזים מתוך 'רומאו ויוליה' שהיו אלמנט עיצובי מרכזי בעבודה.

עם זאת, היו בהחלט כמה קטעים חינניים ביותר, כמו הקוורטט הגברי שנרקד על המוסיקה הידועה של ארבעת הברבורים הצעירים האחוזים באוניסונו זריז ומדויק. כאן, בגרסת הגברים השונה במפגיע, הייתה הפתעה כוריאוגרפית מסוג אחר. הקטע היה כעין אינטרמצו הומוריסטי בתוך בלילה של ריקוד המתחנף לצופיו, מתחנחן, תוך מאמץ להרשים בברק חיצוני, ללא ניסיון לספק ערך מוסף למישמש הרעיוני הזה.

יש לציין, כי קהל המינויים בהרצלייה אהב את העבודה מאד.

עובדה, הוא הפנים את ההתנהלות הכי מעצבת שיש היום במופעי מחול ואלה מחיאות כפיים ספונטניות באמצע הסצנה, לפעמים באמצע משפט, כשרקדן או רקדנית מצליחים לבצע סיבוב כפול, או להרים איזה גראנד ג'טה. אמצע ריקוד או לא, לא מחכים כאן לסוף מערכה או לסיום עבודה. אם מי מהם מתפעל עד כדי כך מכל ניתור, אבוי לנו. מחיאות הכפיים הם אקט אגרסיבי, חסר כבוד לרקדנים, חסר הבחנה בין מופע סטנד אפ ואמנות במה מבזק חדשות : טכניקה זה לא בלט. ובואו נודה על האמת אפרופו טכניקה, הטכניקה של רקדני מלנדיין בהחלט סבירה ובנסיבות מתאימות ויכולה הייתה לשרת אותו טוב יותר, לו היה לו דבר מה חשוב להגיד.