צילום: תמר לם

עבודתה של נעה שדור 'אנטרופיה' נעשתה במסגרת פרויקט 'בעקבות' של מפעל הפיס, בו זכו שלושה יוצרים במענק נדיב ביותר, כדי ליצור עבודה מקורית בעקבות יצירה של כוריאוגרף ישראלי , לבחירתם, שעלתה לבמה לפני 1990.

שתי  עבודות של הפרויקט כבר עלו בסוזן דלל; 'עפר' של רונן יצחקי, שנוצר בעקבות 'המוות הלבן' של רות זיו-אייל  ו-'1972' של ברק מרשל בעקבות 'שיר השירים' של שרה לוי-תנאי.

עבודתה של שדור עלתה לבקשתה בסטודיו במוזיאון תל אביב, כשהקהל יושב בשלוש פאות של האולם כשברקע,  קיר לבן.

כל אחד מהזוכים לקח מהעבודה המקורית דבר מה, שהיווה נקודת מוצא ליצירה החדשה. רונן לקח 'מהמוות הלבן'  את פרוקי הרגליים הצצים במדבר אחרי גשם ושתל אותם במקום צחיח בו הם למעשה נלחמים על הטריטוריה שלהם כדי לשרוד פיזית, ובמקור, רות זיו אייל מתארת את יציאתם מחרכי האדמה היבשה על מנת להזדווג, כדי להבטיח את קיומו של דור המשך שישמר את הגזע.

ברק מרשל בסס את עבודתו על העצמת פן כללי אחד בעבודתה של שרה לוי-תנאי, שאינו ספציפי ל'שיר השירים' והוא המימד הפוליטי בעבודתה, שבא לתת מקום לתרבות המזרח בסביבה של הגמוניה אשכנזית. ברק נקט בגישה אקטיביסטית, חריפה ורקח מסמך פוליטי- חברתי רב-מבטי, עצמאי לחלוטין.

לשני היוצרים שהוזכרו לעיל,  היה קשר רב שנים עם היוצרים שבהם בחרו. יצחקי היה תלמיד של רות זיו אייל, ואתה הוא בקשר כל השנים ואילו ברק מרשל גדל על ברכי ההוויה הענבלית באמצעות אמו, מרגלית עובד שהייתה כוכב הלהקה בראשית דרכה . לאחר שנים מספר נישאה עובד והשתקעה בקליפורניה, שם המשיכה בעבודה אמנותית כמורה ויוצרת ששואבת מאותם מקורות שהכירה כרקדנית. ברק ספג וחי את התרבות הזו, את התנועה והמוסיקה מילדות.

הסיפור של שדור שונה. נעה שדור בחרה ליצור בהשפעת נעה אשכול, רקדנית וכוריאוגרפית שפרסומה העיקרי בא לה מפיתוח כתב תנועה שפיתחה יחד עם הארכיטקט אברהם וכמן. הכתב שמתאים לתיעוד וחקר תנועה ולאו דווקא מחול, מסתמך במונחים גיאומטריים על תנועה מעגלית של מפרקים.

שדור, שלא נחשפה לעבודתה של נועה אשכול קודם לכן, החליטה לקראת הפרויקט להתמקד וללמוד את שיטת וכמן-אשכול  ולהכיר את העבודות שיצרה אשכול באמצעות כתב התנועה, תוך שהיא משתלמת אצל תלמידותיה של אשכול ובמיוחד רחלי נול כהנא, שעבדה אתה ועם חמש הרקדניות שנבחרו.

הערב שלה, 'אנטרופיה', החל, כמו קודמו, בסרטון וידאו מעניין ששפך אור על זוויות שונות הקשורות בתהליך, מעט על היוצרים המקוריים, ודי מידע שיכול לתת מעט חומר רקע לצופים. בצילומים ניתן לראות את נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של הפרויקט, עובדת עם הרקדניות בסטודיו ומדייקת להם את התנועה ואופייה בשקדנות, המאפיינת אותה.

לעבודות הווידאו המתומצתות והמחכימות אחראים רחלי רוסינק ואיל בן משה מצוות 2Team Video Production .

אחר כך, בכעין פרולוג, הזמינה שדור שתיים משומרות הגחלת, נאמנות קנאיות לזכרה של אשכול- רחלי גול-כהנא ורותי סלע שרקדו בצוותא שלש פיסות מחול משל נעה אשכול, פיסות שהדגימו היטב את אופי התנועה של סוגת הנישה המיוחדת הזו שנוצרה על פי כתב התנועה. את פיסות המחול הללו מלווה מטרונום שמקל על הספירה מחד ושומר על ה'אובייקטיביזציה' המיוחסת לסוגה, אביזר שהקפידו להשתמש בו, באופן מסורתי. התנועה מאד מחושבת, פורמליסטית, מלאה באוניסונו, סימטריה ווריאציות על אלה, מרוכזת בעיקר בזרועות ובראש ובאופן משני בפוטנציאל הגלום בטורסו. הרגליים לרב נטועות במקום, כל צעד במשורה. שפה שנובעת מהרבה מאד אילוצים. שפת תנועה שמתקשה לכלול הנחיות אובייקטיביות למחוות פנים, לדוגמה.

ראיתי בשלב מסוים את העבודה בחזרה שנערכה בסטודיו רחב ידיים בחולון. העבודה הייתה כמעט גמורה אבל לא מלוטשת. מצאתי שהחומרים של העבודה מרתקים, בעלי ייחוד, המבצעות היו מעניינות, כל אחת בדרכה ורף הציפיות שלי מהערב של שדור במוזאון תל אביב היה גבוה ביותר.

העבודה 'אנטרופיה' – מדד לאי-סדר של מערכת חומרית המורכבת מחלקיקים רבים- מבוססת על עבודה של אשכול "נושא ווריאציות", מיצירותיה הראשונות של אשכול. כבר בשלבים הראשונים של העבודה במוזיאון, היה ניכר שזו עבודה מושקעת ביותר, מטופלת באנינות, בעלת ערכים אסתטיים טקסיים, שנרקדה תוך שקט המביט פנימה באיזו חרדת קודש. הקשר עם התנועות של נועה אשכול ובחירת מנחי גוף ועבודת ידיים במיוחד, שימרה קשר ברור בין שפתה של אשכול לזו של שדור- כלומר לשפה ששדור בחרה עבור עבודה ספציפית זו – כפי שראינו דקות לפני כן בפיסות המחול של שתי נאמנות מורשת אשכול..

לקח זמן עד ששדור פתחה מנועים ושיחררה את ההיצמדות, אם כי אף פעם לא ממש, או יותר נכון, גם כשהרחיקה, נטתה לחזור לצמתים משותפים כדי לא לאבד את החוט המקשר.

גם כאן במוזיאון, הרקדניות לבושות שחור לבן –עיצוב: ג'ואנה ג'ונס- בסגנון מאופק, אישי בפרטים הקטנים, סגנון שמשדר רצינות, תכליתיות, פורמליזם, נטייה להאחדה. הרקדניות עבדו ללא מטרונום על הבמה, אלא עם מוסיקה מקורית של בניה רכס שיש בה משהו מצועף, אלקטרוני, שכולל גם רמיזות קצב. לא תמיד.

יש משהו מהפנט ברצף משפטי תנועה ממושטרים, שכלתניים, אוניסוניים ומאופקים שנשברים באחת בפרץ ספונטני –יחסי-  כמו הפגנת התנגדות של הגוף הכבול באילוצים שמכפיפים את נשמתו לסיסטמת-על . המעבר למרחב פתוח יותר, מהווה נקודה בה המחול הנועה אשכולי ששייך לעידן מודרניסטי במובן המיושן שלו – אח ורע למחול רובוטי פוטוריסטי ולשיטת אוסקר שלמר, לדוגמא-  מתחבר עם הרקדניות בעלות גוף תוצר של המאה ה-21 על מיומנותו הגבוהה, על נינוחותו במרחב אינטרדיסציפלינרי, על חשיפתו לרב תרבותיות הלא שיפוטית.

בשפה של נועה אשכול טמונה מתוך הגדרה הנחה, שדרכה האמנותית היא ביטוי אותנטי לחודה של היררכיה  מחולית, בגלל העקרונות הכמותיים שהם בסיס שיטת כתב התנועה ממנה צמחו המחולות. כאילו המחול שלה הוא המקבילה לעליונות המתמתיקה התיאורטית על דיסציפלינות מדעיות שרווחו בזמנה. ולא היא.

במוזיאון, הצפייה ברצף המחול המטופל, המדוקדק, גרמו לי לראות בו עקבות  היקסמותה של נעה שדור מדמותה של נועה אשכול כאדם, כמנטורית, באמצעות תלמידות לשעבר ומעריצות בהווה הנוהגות כחברות בכת אקסקלוסיבית. תחושה שדומה אולי למי שנכנס לחדר ההאוספים במוזיאון. אולי זה קשור לדרך שעשתה שדור כדי להכיר מקרוב את השפה שהייתה זרה לה. שפה שנתיניה של אשכול הסכימו למסור בידיה מפתחות לפענוחה, ובטובן, פתחו לה דלת לדריסת רגל באזור השמור- בעל אאורה של קדושה. גישה שהתחדדה עם לכתה של אשכול, שלא ששה לחלוק את מחשבותיה עם המדיה ויצרה חיץ מסקרן בינה לבין אלה שמחוץ לעולמה. אולי בשל הזמן הקצר שחלף בין ההיכרות וההתנסות בשפת התנועה של אשכול, לבין תחילת עבודתה של שדור על יצירה מקורית משלה. במילים אחרות, יתרונות עיבוד הנתונים והפרספקטיבה.

העבודה המיוחדת הזו שנעשתה באהבה, ברגישות, בשום שכל ובכישרון רב, יכולה עדיין להמריא עוד יותר אם שדור תהדק אותה, במיוחד את השליש האחרון. לא אהבתי את התאורה שהתבססה על פסי תאורת פלורסנט, שהיא קרה ולא מחמיאה. אני הייתי גם סקרנית לראות את העבודה על במה, אולי עם סאונד יותר מוצלח.   אמצעי הבמה המוזכרים כאן ואולי גם עיצוב התלבושות משדרים יחד איזה דימוי מסוים, מכוון, אני מניחה, של מה שכיניתי כ'אובייקטיביות'. אני לא בטוחה ששחרור האלמנטים האלה וניצולם באופן המיטבי, תוך ניצול יתרונותיהם והאופציות שהם מספקים, לא היו מצליחים להשגיב עוד יותר את היצירה.