צילום באדיבות יח'צ

זמן רב חלף מאז ראינו על במת בית האופרה הפקת בלט שובת לב כמו זו שהביאה להקת בלט ציריך. רק לעתים רחוקות מגיעות הנה להקות בלט גדולות עם כוריאוגרפיה  עשויה בטוב טעם, עם רקדנים מצוינים, ברמה אסתטית גבוהה, מרהיבה במיוחד, ומעל לכל, עם סיפור  נצחי שבמידה רבה נשאר רלוונטי מעבר לזמן ומקום התרחשותו, סיפור שנוגע ללבנו בכל פעם משום ערכיו האוניברסליים. 'רומאו ויוליה' מתבסס כידוע על מחזהו של שייקספיר בשם זה שמספר את סיפור אהבתם הטראגי של שני צעירים מורונה המשתייכים לשתי משפחות שמטפחות בקנאות יריבות דמים. מצד אחד עומדת אהבת אמת אידיאית, טהורה, חפה משיקולים חיצוניים ומולה העולם שמחוף לבועה שהם מנסים לממש, עולם רוחש קנאות אלימה. העלילה גורמת לצופה להאמין שהנה, האהבה תנצח למרות סיכוייה הקלושים  ואז בא הסוף הטראגי בשנייה האחרונה, וזאת – כמה מרגיז- בגלל תקשורת משובשת.

שפוק הוא במידה רבה תוצר של בלט שטוטגרט בתקופתו של קרנקו, ולפני כשנתיים התמנה למנהל להקת בלט ציריך. 'רומאו ויוליה', הייתה העבודה החשובה הראשונה שיצר ללהקה זו . יש לראות בבחירה הזו הצהרת עצמאות במידה רבה, מאחר שהכוריאוגרפיה של ג'ון קרנקו  ( John Cranko) ל'רומאו ויוליה' נחשב ליצירת מופת קאנונית בתקופתו. ואכן, שפוק עמד באתגר זה בהצלחה מרובה.

שפוק הצליח למצוא דרך ללכת בה שמשמרת מצד אחד על הטכניקה של הבלט ומרכיבי ערכיו  ומצד שני, משלבת בתוך השפה הפורמליסטית גישה בת זמננו עם סממנים מקוריים ויחודיים שהעניקו ליצירה זרימה שוטפת, רמה אנרגטית גבוהה ותחושת רלוונטיות בכל נקודה ונקודה במהלך פריסת עלילת הסיפור.

הבלט שיצר שפוק ב-2012 הוא בלט עלילתי, במיטב המסורת הקלאסית. לסיור הנוכחי של בלט ציריך, ( הקודם היה לפני ארבע שנים)  התלוותה לצורך ההפקה גם להקת הבלט הצעירה שליד הבוגרת. נאמר כי לארץ הגיעו 75 אנשי הלהקה, אבל זה כולל כמובן טכנאים ושאר עוזרי הפקה. בסצנות הגדולות, וכאלה היו לא מעט, היו על הבמה כארבעים רקדנים ואולי מעט יותר, וכמות גדולה כזו נותנת תחושת שובע ועושר ויזואלי על הבמה.

יש לא מעט עבודות מחול שנוצרו על רקע המחזה, חלק נכבד מהם מבוצע בלווי המוסיקה של סרגיי פרוקופייב (Sergei Prokofiev ) מ-1935. שפוק השתמש במוסיקה באופן מבריק ובמיוחד בחלקיה הריתמיים כהי האווירה, בסצנות רבות המשתתפים שבהם בלטו דווקא תפקידי הגברים. מדובר בקטעי הלחימה בין בני המשפחות, התמודדויות של חרבות הסייף וכן בקטעי ברוורה ראוותניים, שחלקם באו בוינייטות להקלת האווירה בעזרת ברק והומור.

אין האמור שולל את התואם בין התנועה לבין המחול , לא בסצנות הריקודיות, הגאבוט, נשף הריקודים ושאר מחולות או במעמדיים הליריים במפגיע.  

למעשה, את הקו המקורי ששפוק מוליך, אפשר היה לאתר כבר בתמונה הראשונה, עם עליית המסך. על הבמה עמדה כל הלהקה בתלבושות תקופתיות ( חלקית) . הקבוצה הענקית עמדה קפואה דקות ארוכות כאילו קפאו חבריה באמצע מהלך, בסגנון 'תמונות חיות' (  Tableau Vivant), שהיו משחק חברתי פופולרי ביותר במאות שחלפו. זה היה מרהיב מיוחד לאור העושר המגוון של התלבושות בגוונים ותת גוונים של אפור צפחה ושחור על רמיזות צבע כהה נוסף של בדים עם ברק משיי.

ההחלטה לפתוח מחול דווקא בתמונה קפואה הסבירה במעט את אופן הראייה המקורי של שפוק. האסתטיקה וה'תמונה החיה' רימזו לשנים עברו ואילו ההעמדה החצופה משהו, מתגרה בקהל מיומן ומבטיחה לו קולינריה בלטית מתקדמת יותר. בהמשך, התממשה ההבטחה עד תומה.

הקומפוזיציות בעלות הגרפיקה המדויקת והמוקפדת הציעו מבט עשיר ביותר, אך בשום אופן לא גדוש. טוב טעם, היה שמה האמצעי של ההפקה הנפלאה הזו. טוב טעם ששמר על פרופורציות מתוחכמות בכל אחד ממרכיבי ההפקה. ושוב, עלי לשבח את האחראית על עיצוב התלבושות שהיו תאווה לעיניים, אמה ריוט (Emma Ryott). 

הכוריאוגרפיה הצליחה להניע את העלילה בעיקר באמצעות התנועה, ללא שימוש מוגזם במימיקה ובמשחק מוחצן, אותו איפוק היה גם בתמונה לקראת הסוף שבה שני הנאהבים בילו את הלילה יחד ושפוק מתחיל את המפגש אחרי מעשה האהבה – שבמרבית הבלטים הוא הפרק היותר מביך שנע בין מצבי 'כאילו' בדרגת חיקוי משגל סמלי משתנה-  כשרוגע ורוך ממלאים את השניים. הסוף של הסוף קצת חרג במעט מהטיפול המדויק של שפוק בשאר צמתי המחזה. כאן הוא היה צמוד כמעט מילולית לעלילה ולטעמי זה החליש אותה וצבע את הרגע המתסכל של המוות הכפול בסנטימנטליות שניתן היה לעקוף אותה ובזאת להשגיבה.

למרות זאת, זו אחת הפקות הבלט העלילתי המרשימות ומרהיבות שראיתי על במת האופרה מזה זמן, של יוצר מוכשר, להקה נהדרת ועלילה מהנפלאות שנכתבו אי פעם.

.