צילום: ענבל כהן חמו, הלפרין, לירון שאזו, מרסינו
במסגרת שבוע המחול הבינלאומי התקיים בירושלים במשך חמישה ימים פסטיבל מחול שלם שהציע לבאים בשעריו שלל אירועים. זו פעם שנייה שמסגרת זו מתרחשת בצמוד ובתאום עם 'חשיפה בינלאומית' , פלטפורמה ותיקה ומוערכת שבאה להציג בפני מנהלי תאטראות ופסטיבלים זרים, את מיטב העשייה בתחום זה בישראל. 
מחול שלם, מרכז מחול פעיל שיושב בבית קנדה בשכונת מוסררה, מנוהל על ידי רובי אדלמן ועפרה אידל ומצליח להנכיח את פעילותו באמצעות יוזמות מגוונות .
גם השנה הוזמנו אורחים מחו'ל להתארח במהדורה הנוכחית של מחול שלם, בתקופה קשה שבה חלה ירידה חריפה בתיירות, בגלל המצב, וכן הצטמצמה נוכחותם של אורחים בעלי שם המיצגים פסטיבלים ותיאטראות מרכזיים.
עם כל הרעש והצלצולים הפסטיבל הירושלמי הזה שומר על אווירת פסטיבל שוליים בעל אופי אלטרנטיבי, שמשמרים את חינו וחיותו, לא מעט בזכות הניסיון למצוא לו נישות ייחודיות כמו מחול מהמגזר החרדי, או שיתוף רקדנית ערבייה בוגרת האקדמיה מחד ומאידך העלאת הפקות פרובוקטיביות מוצפות חומרים וולגריים, כדי למשוך תשומת לב, בין השאר. 
הפעילות התקיימה במספר מוקדים ובעיקר באולמות קטנים שאף הם היו נותרים כמעט ללא צופים, אלמלא קבוצת האורחים שהתנידה מאולם לאירוע והובלה במקובץ. באופן זה הנכיחו האורחים נוכחות מלאה כמעט ללא התנהלות או היעדרות עצמאיות. למי שרצה לעבור ממוקד אחד לשני בלי רכב לרשותו, לא היה קל. טווח הזמן היה קצר וטיול רגלי לוקח זמן. מה גם שעל הדף קל להכין מופעים ברצף ובשטח- יותר מסורבל בשל הדילוג בין אולמות ובהם: הקרנף במוסררה, מוזיאון על התפר, מרכז ז'ראר בכר, מתחם התחנה, בית מזיא ועוד.
בנוסף למופעים על במה ותחרות כוריאוגרפיה, התקיימו פעילויות חוץ מחוליות למכביר, כגון פאנלים, סדנאות לכל המשפחה, פעילויות לילדים ועוד. 
הורגש איזה פער בינתיים בין הפעילות הנמרצת של מארגני המסגרת והצלחתם לטוות קשרים עם מרכזים דומים בחו'ל , לבין האדישות הירושלמית שעדיין לא הופשרה. במקרה הזה. תמיד יש סיכוי שהירושלמים כבר מכירים את רב המבחר על בוריו ממסגרות קודמות, ולכן לא הפגינו הפעם נוכחות בעלת משקל.
ההחלטה לאחד את מסגרת מחול שלם עם חשיפה בינלאומית ירושלמית, רגע לפני חשיפה בינלאומית הוותיקה ממנה בסוזן דלל,, בתמיכת משרד החוץ, מייעלת כלכלית את הוצאות משרד החוץ שמשקיע בתרבות כאמצעי הסברה פוליטי-מדיני, הרבה כספים. ידוע עם זאת, שלמרות ההבנה למהלך, יש משקעי תחרות חמצמצים מתחת לפני השטח.
רשימת המשתתפים ארוכה ועבודותיהם קצרות וברובן הוצגו בהקבצות, חלקן תחת תת-כותרת נושאית. וכך, באולם הקטן במרכז ז'ראר בכר הוצגה תכנית ייחודית תחת הכותרת: ' מחול ויהדות '. במסגרת זו שכנו לבטח שתי קבוצות, 'כרמיה' , קבוצת נשים המונהגת על ידי גיטי פורגס שאספה סביבה נשים חרדיות ( ממש חרדיות). אלה נשים לא אופייניות למגזר, כאלה שנסיבות חייהן (ולדוגמא, חזרה בתשובה) אפשרו להם להישאב לחוג תנועה ניו אייג'י, משחרר גוף ונפש, למורת רוחם של פלח משמעותי בקהילה שלהם, כמו בעלים, משפחה, שכנים ושומרי מוסר אחרים. הקבוצה הקטנה מחוללת עם מעט מאד מודעות עצמית, ידע והבנה במחול, בנושאים שהוגדרו על ידן: "..התבוננות בסוגים שונים של גזעים, תוך הקשבה לצלילי הטבע והרוח (רוח לא טבע?)…היצירה מנסה לפענח את היסוד הנסתר, האי-רציונלי שבטבע…" מאיפה שואבים ה'יוצרים' את הטכסטים שלהם הוא חידה אחת גדולה.
קבוצת חובבנית זו מופיעה בעקרון בפני נשים בלבד. למרות חוסר המקצועיות, נכון לומר כי הנשים רקדו בחירוף נפש ונתנו את כל מה שיש להם, בחדווה ותעוזה הראויים להוקרה.
קבוצה ירושלמית שכבר עשתה כברת דרך בהנהלתו של רונן יצחקי היא אנסמבל כע"ת, שבה לוקחים חלק גברים דתיים שרוקדים לפני קהל מעורב. הם הופיעו בשתי עבודות קצרות, האחת של עידן פורגס- 'מארש לקבצנים', בעקבות הקבצנים של רבי נחמן מברסלב. העבודה השנייה של רונן יצחקי,חלק מיצירה נרחבת יותר הנמצאת בתהליך כחלק מפרויקט 'בעקבות' של מפעל הפיס, שתעלה בינואר ועיקרה, מחווה לרות זיו אייל ויצירתה 'המוות הלבן'.
כל ניהול אמנותי מכיל סדרי קדימויות וכאן ניתנה במה לרבים מבין היוצרים המקומיים המקושרים לירושלים, שחלקם מקיים קשר רצוף עם מרכז מחול שלם כל השנה. 
בין אלה הרשים טריו בנות, שרקדו את 'עבודה לבנה' בבגדי טניס מעוצבים, לבנים, של הרקדנית/ יוצרת הירושלמית, סופי קרנץ. המחול שלה מתוזמר ומאורגן להפליא בדייקנות של מצעד יום העצמאות תחת שרביטו של רס'ר משופם. האוניסונו, המקצבים, הרצינות והקריצות הפוליטיות, מעלים תחושה שעם עוד קצת אמביציה, הבחורה יכולה להציעה לנו משהו מפותח עוד יותר, אישי משלה.
רואים כי במסגרת זו נעשה מאמץ לבחור עבודות שיש בהם אמירה חברתית-פוליטית וגם עבודות לא שמרניות בעליל. סוגה מיוחדת במינה אותגרה על ידי עבודתו של בחור עם ראש פרוע במיוחד ששילב מחול, תנועה, שחצנות וחוצפה, במובן החיובי והמשעשע. 'קסמים כסמים' של יואב גרינברג, זכה לביצוע כובש ומרתק של אציק עמר המוכשר.
אכן בעבודה המעט מוטרפת הזו לא חסרים קסמים, כאבי לב, צחוק ובכי, סוגיות מגדר ובדיקת גבולות בין אמנות לטרחנות, בין אקסטרווגנזה על תועפות עודפותה, לבין יצירתיות מבליחה נקודתית ושובה את לבך.
כן לקחו חלק במסגרת זו עבודות של לא מעט יוצרים עצמאיים שכבר הוכיחו משהו בעבר והם בעלי זכויות. איזה סיכוי היה להם מול שתי עבודות של המנהל האמנותי, רובי אדלמן, שהעלה שתי עבודות פרובוקטיביות, מניפולטיביות ודי וולגריות, יש לומר.
בין אם אתה נמנה על מעריציו או בין אלה שלא נפלו מהכסא נוכח רמת הנזקקות שהדיפו שתי העבודות, היה משהו לא ממש פייר באופן שבו קודמו יצירותיו –הארוכות מאד במצטבר- של המנהל האמנותי. שתי העבודות חיפשו ומצאו תשומת לב בימתית ותקשורתית ובכך הסיטו את תשומת הלב מעבודותיהם של היוצרים העצמאיים, שאותם מצהיר אדלמן, הוא מבקש לקדם.
על העבודה הראשונה והמקיפה ביותר בכל הפסטיבל הזה, אני יכולה לומר כמה דברים תוך הסתייגות, משום שנשברתי באמצע ויצאתי מהאולם, לאור התפתחות תנגודת לסוג כזה, ספציפית, של אופן ייצוג המסרים.
סובלנותי לא עמדה לי בזמן אמת, בגלל טעם רע, גסות ברמה ילדותית לשמה ודרכי הבעה מניפולטיביות שנתפסו בעיני כגובלות בחוסר יושרה. אין בעיני נושא שהוא קדוש ושלאמנות אסור לגעת בו וזה כולל את ייצוגי השואה, אלוהים וכל מה שנחשב 'רגיש' כמו גם סקס או ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם אם פספסתי משהו עמוק ודגול, אצטרך כנראה לחיות עם זה.
את העבודה השנייה, 'פולחן נהרין' ראיתי עד הסוף: בעבודה זו משחק אדלמן בסרטון ווידאו, דמות סטריאוטיפית שמורכבת מגיבור נוער הגבעות, קבוצות תג מחיר וממשיכי דרכו של גולדשטיין וכהנא בתנועת כ"ך-שהוצאה מחוץ לחוק- שמקדשים את פולחן המוות שלהם, כלומר, של הערבים.
בסרטון נראה הגבר-גבר המזוקן כמי שאחראי להצתת אש במקום שמזכיר את הר הבית. מתוך הלהבות האפוקליפטיות, הולך ונחשף תצלום פורטרט של אוהד נהרין . שלש רקדניות בתפקיד אווזות פותות, בוהות בחלל ללא כיוון ומשמיעו קרקורי גע, גע וגו', המרמזים בעדינות יתרה – סגי נהור – לדיסציפלינה גאגא של נהרין. האנלוגיה בין מעריצי הקיצוניים המסוכנים שמוכנים להקריב אותנו על מזבח הטירוף שלהם, לבין מוקיריו של אמן מוערך כמו נהרין, בגלל העניין המקצועי שהוא מיצר, שבגללו המוניטין שלו חובק עולם, די מבחילה.
תזה 'מעודנת' זו כל כך מופרכת, שרק קנאה בוערת, עשויה להסביר אותה.
אני משערת שבעצת עורכי דינו , ובניסיון, להימנע מתביעות השמצה ודיבה, הקריא אדלמן לפני המופע שורה מכס"תחת המסתייגת מכל כוונה לפגיעה אישית וכן ציין א' שהאמור אינו משקף את דעותיו הפוליטיות האישיות. משקף- כנראה לא, אבל מקדם אג'נדה אישית? "לא מן הנמנע" אם לצטט את שר האוצר ששלף אמירה יהירה, טרם זמנה, כפי שמוכיחה המציאות. אדלמן מיתמם כשהוא אומר כי העבודה עוסקת במבט פוסט מודרניסטי על תופעת המשיחיות.
אם כי יש לי הסגות על שתי עבודותיו של אדלמן, בדבר אחד הוא הצליח, להשיג תשומת לב מרבית לעצמו, על חשבון אותן מילים שאולי היו נכתבות על היוצרים העצמאיים שהוא עצמו בחר להזמין. והתקיל.