צילום באדיבות יח'צ
במקום בו אורות החג מאירים את הלילות באור יקרות, האקלים ממוזג במונחים אירופאיים, עונת החורף של המחול- מונטה קרלו פורום- משתלבת היטב ברוח הזמן-מקום.
כתמיד, כמה מהמופעים משכו יותר תשומת לב והיו בעלי משקל רב יותר ובהם עבודתה החדשה 'ביט' ( BiT ) של מאגי מארן (Maguey Marin), צפייה חוזרת בעבודה של עמנואל גת (Emanuel Gat Plage Romantique-) –הפעם בתנאים הולמים יותר- וכמובן, הערב לו ציפו כולם בהתרגשות, 'אילוף הסוררת' ( Taming of the Shrew ) שיצר ז'אן כריסטוף מאיו על מחזה של שייקספיר, בהזמנת להקת הבולשוי ( Bolshoi Ballet ), והוצג עכשיו בפעם הראשונה מחוץ למוסקווה, במונטה קרלו, ממלכתו של מאיו.
בין לבין צפיתי בשאר הערבים גם בעבודת סולו של מליסה ון וופי ( Melissa Von Vepy ) שנמצאת באזור חפיפה אפור בין מחול וקרקס, סוגה שכובשת מקום של כבוד בשנים האחרונות וכן בערב עם קבוצת מחול ספרדית בשם 'להקת ורונל' (Veronal ).
אילוף הסוררת 
מטבע הדברים, להעלאת 'אילוף הסוררת' ) Taming of the Shrew ) עם להקת הבולשוי ישנה חשיבות מיוחדת. כוריאוגרף 'הסוררת' ז'אן קריסטוף מאיו ( Jean Christophe Maillot ) הוא המנהל האמנותי של להקת 'בלט מונטה קרלו' בין שאר תפקידיו בתחום המחול בנסיכות . השנה הוא חוגג 20 שנה לעבודתו עם 'בלט מונטה קרלו' וזו פעם ראשונה שהוא נענע ליצור עבור להקה אחרת: " עם הגיעי לגיל חמישים, החלטתי שאני מוכן להתפנות לאתגר שלפני".
גם מצד להקת הבולשוי זה היה אירוע מיוחד. זו פעם ראשונה שהלהקה מזמינה כוריאוגרף זר ליצור במיוחד עבור הבולשוי בלט נרטיבי באורך מלא. ההזמנה באה ממנהלה האמנותי של הלהקה, סרגיי פילין ( Sergei Filin ) אותו אחד ששמו עלה לכותרות בנסיבות דרמטיות-פליליות. לפני למעלה משנה שפך על פניו אחד מסולני הלהקה חומצה, כנראה משום שסרב לתת לרקדנית שהייתה בת זוגו תפקידים הולמים, לדעתו. התוקף מרצה היום מאסר של שש שנים.
עד היום פילין לא החלים לגמרי ויש חשש שאיבד את אחת מעיניו. במסיבת העיתונאים הוא ישב במשקפיים כהים, אבל נשמע נרגש בכל הקשור לפרויקט המשותף שלו ושל מאיו. הוא אמר כי לקח לו שנתיים לרכך את מאיו כדי שיחרוג ממנהגו ויסכים ליצור בלט חדש לבולשוי. מאיו, שעד כה סרב להצעות דומות, נענה בסוף בחיוב ובחצי השנה האחרונה היה על הקו למוסקווה.
לשאלה מדוע בחר במאיו, ענה פילין שהוא אוהב ומעריך את מאיו ועבורו "הגעתו של מאיו הוא חלום שהתגשם".
האווירה בבכורה זו לא הייתה דומה לזו שבבכורות הרגילות, גם משום שלערב הייתה משמעות סמלית רחבה יותר. המופע של הבולשוי פתח שנת תרבות רוסית ברחבי מונקו, שבמהלכה מתוכננים ביקורים רבים של אמנים מכל התחומים, להקות, מוסיקה, פסטיבל סרטים ומספר תערוכות של אמנות רוסית ושלל פרויקטים מתחומים שונים. נוכחותם של מיצגי השלטון וגופים מקורבים, וכמובן דיפלומטים משתי המדינות ותגבור כוחות השיטור והביטחון, יצרה באזז חדש בעיר השלווה הזו.
המשקל שמייחסים שני הצדדים לאירוע הורגש היטב באולם הראשי במרכז 'פורום גרימלדי' . התא המלכותי היה מלא בפמליה לצדו של שליטה של מונקו, הנסיך אלברט ה-2 והנסיכה קרוליין לבית האנובר. גם הקהל שבא לאירוע, התאמץ להתאים עצמו למעמד החגיגי ובא במיטב מחלצותיו.
על הבמה הבהירה ניצב מבנה ארכיטקטוני נקי של מדרגות ששני חלקיו מרכיבים קשת מתפרקת, וברקע עמודים ספורים ניידים. גם התלבושות הנאות והפונקציונליות, היו מאופקות ביחס לתלבושות התקופתיות שמקובלות בבולשוי. במונחי הלהקה האדירה הזו המונה מעל מאתיים רקדנים, זהו בלט אינטימי כמעט, ומשתתפים בו פחות משני תריסרי רקדנים.
עיקרי העלילה זכורים ממחזהו של שייקספיר. פטרוצ'יו מגיע מורונה לפדואה למצוא כלה בעלת נדוניה נדיבה. הוא פוגש את קתרינה היפה ומחזר אחריה ואילו היא דוחה את גישושיו, כפי שדחתה את כל מחזריה בעבר. אחות הצעירה ביאנקה מחכה לשאת את אהובה לוצ'נטיו, אלא שהיא חייבת לחכות עד שאחותה הבכורה תינשא. המוסיקה שלוותה את הערב היא עיבוד קולאג'י של קטעים מיצירותיו של דמיטרי שוסטקוביץ' ( Dmitri Shostakovich ), לא מהמוסיקה העמוקה יותר, אלא מיצירות קלות שנכתבו בעיקר עבור סרטים.
תשעה קבין של תשומת לב לקחו שני הכוכבים של הערב; אקתרינה קריסנובה ( Ekaterina Krysanova ) בתפקיד קתרינה, וולדיסלאב לנטראטוב ( Vladislav Lantratov ) בתפקיד פטרוציו. השניים הגישו משחק פינג-פונג מבריק של התקפה ונסיגה, שליטה וחיזור מעורבים במנות גדושות של חושניות נושכנית. לנטראטוב, גבה קומה ויפה תואר, לבוש ברישול מוקפד ושיערו המתבדר מעניק לו מראה של כוכב מלא בטחון. קתרינה יודעת לשלוף ציפורניים כשנחוץ ולהתכרבל כחתלתולה שליקקה מיכל שמנת, בבוא הזמן.
משחקי האילוף בתוך מחזה קומי מזמינים לבחור רקדנים בקפידה יתרה. אם בתפקיד בלט דרמטי תמיד אפשר לקפוץ את הגבינים ולהסתפק במבט מהורהר, הרי כאן, התפקיד דורש יכולת משחק גבוהה מבלי לוותר על רמת הוירטואוזיות שמצפים מרקדני הבולשוי. שני הסולנים עשו תפקיד נהדר – אגב, גם סולני המשנה היו חזקים- אך מי שהייתה לו כל החבילה, היה לנטראטוב, בתפקיד בעל אופי יזמי, שכראוי לכוכב של ממש, משאיר את המושכות בידיו לאורך כל הערב.
בסך הכל מאיו עשה עבודה נהדרת. הוא הצליח לנצל את היתרונות של רקדני הבולשוי, את יכולת המשחק הטובה שלהם והצליח להעביר להם הרבה מאופי טביעת היד הייחודית שלו, גם בניואנסים דקיקים של מחוות. מבלי לוותר על עקרונות הטכניקה הבלטית, הוא העביר את השפה הפתוחה יותר שלו שמשלבת מרכיבים של בלט עכשווי, שמרחיב מאד את המנעד התנועתי ומאפשר דרגת חופש אחת גדולה יותר במעברי משלב שפות הבלט, נדוניה שניתן לאתרה עד לעקרונות הפוסט מודרניזם לצד קורט תבלין סוריאליסטי.
עיבוד המחזה שימר את הנרטיב הבסיסי כמעט כלשונו ברמה העקרונית. זו החלטה שמרנית, אבל לגיטימית וכנראה התאימה לכל הצדדים. זה היה ערב מלא קסם וחן למרות שמדובר בסיפור המבקש לשמר נורמות ארכאיות על פי הן אישה צייתנית היא אישה טובה. במונחי היום, מדובר בסיפור המטפל בנושא של אי תקינות פוליטית. אבל זו הרי קומדיה ואנחנו כאן כדי ליהנות וכך היה.
מאגי מארן
להקתה של מאגי מארן העלתה לבמה את BiT'-', אחת מהעבודות היפות של מארן מהשנים האחרונות. מארן היא כנראה היוצרת הכי מעניינת שצמחה בצרפת, עם קריירה ארוכה שלא קפאה והתקבעה במאומה. למארן יש גן מרדני- חברתי ורגישות הומנית. העבודה 'ביט' מתחילה בשרשרת רקדנים שמשתחלת לבמה מבין מרווחים בין לוחות עץ רחבים המוצבים באלכסון ונפרשים כמניפה גדולה. הם רוקדים באיטיות רבה למוסיקה קצבית של צ'רלי אוברי ( Charlie Aubry ) גרסה מורכבת מקצבית שמזכירה סירטקי ולעתים דבקה. שרשרת זו היא מוטיב מלווה שחוזר וממופיע במקומות שונים בווריאציות אחדות. הוא משמש גם דבר בין פרקי המחול, מקום שאליו הרקדנים חוזרים, שבים ומתאחדים. 
על הסאונד הבסיסי, הביט, יש השתרגויות של קולות המון חוצות, ספק הפגנה. חלק מהקולות נדמו באוזני כקולו של האפיפיור הנואם להמונים. מארן יצרה איזה איזון מרתק בין התנועה לבין הגירויים האודיואליים כשלא ברור מה מהמרכיבים מתחיל את המהלך הבא ומי מהם נגרר אחריו.
אגב 'ביט' שברובד הראשון מתייחס לקצב יש לו עוד משמעות בצרפתית, כפי שהאירה את עיני חברה. בהגייה זהה אך באיות אחר משמעות המילה ביט בצרפתית היא זין.
שורת הרקדנים הופכת למעגל, מתפרק לארבעה זוגות תוך שמירה על קצב ושוב מתאחדת כדי לבצע טיפוס על הלוחות המוצבים בזוית חדה ומסוכנת. ובכל זאת כולם מצליחים להגיע לפסגת הלוח ולרדת בסולם צמוד מאחור, בחשכת הבמה.
הרקדנים מזכירים את הרקדנים של פינה באוש, כולם משופשפים, כבר לא צעירים, לכל אחד מרחב שבו מתבטאת האישיות שלו. כל עוד ה'ביט' נשמר, הרקדנים תמיד ימצאו זה את ידיו של השני וימשיכו במסע ללא סוף, בקדמת במה או במחשכי ירכתיה.
באמצע הדרך עולה מישהו מאחור על קצהו של המשטח האלכסוני ופורש גליל בד אדום לוהט. החבורה מתחילה פרק במסע שמתחיל בגלגול איטי מלמעלה למטה. במקום שמלות יום יום, הרקדנים לבושים כאן ביריעות בד שמכסות את הגוף הערום באופן חלקי ותוך התגלגלות איטית מטה, נחשף בשר חשוף ובוהק ומתערבב עם קודמו, חופף אותו, נדחק אליו, וצבעי בד חמים וזהובים מופזים על היריעה האדומה בחגיגה ארוטית, רוייה יין וסקס כשכצבע חופף צבע וגוף חובר לגוף.
זו אחת הסצנות עוצרות הנשימה שראיתי מזה זמן ודומה לה לא ראיתי בעבודות של מארן בעבר. כאילו במארן עצמה נפתח מקום שלא חלקה קודם עם הקהל שלה.
כתמיד, מארן מנצלת את הבמה לאמירה נוקבת והפעם היא מפנה חיצים אל הכמורה ומציירת אותם כחבורה של רודפי ממון ונואפים צבועים, בסצינה מורכבת שמסתיימת באונס רב משתתפים. ושוב היא מעלה תמונה מרהיבה, שבה אחד הכמרים שופך שק של פיסות ומטבעות זהב על המשטח וזהובים צובעים את הלוח עד שנאספים למרגלותיו.
בסצנה האחרונה, גבר מחזר בעקשנות אחרי בחורה שלא נענית לו. היא נסוגה במעלה המשטח ובהגיעה לקצה העליון, מועדת ונופלת לתהום שמאחור.
ןשוב יוצאים הרקדנים מבין הסדקים לקיים את טכס השרשרת שלהם, זו שנשברה כבר כל הרבה פעמים , אך עדיין קושרת את מי שהיה חלק ממנה ולו פעם, לתמיד.
לא מעט קריאות בוז נשמעו מצד ימין, ונדמה שככל שהקריאות התחזקו, כך מוחאי הכף הנמרצים התאמצו עוד יותר להטביע את קריאות הבוז במחיאות כפיים נמרצות. מארן לא נראתה מודאגת בהשתחוויה, להיפך, היא חייכה מאוזן לאוזן, כאילו קיבלה אישוש שהיא בדרך הנכונה.
עמנואל גת
זו לא צפייה ראשונה שלי באחת מעבודותיו האחרונות של עמנואל גת –'חוף רומנטי (Plage Romantique).
בעבודה אין חוף ולא בטוח שיש בה רומנטיקה במובן המקובל. 
הפעם עלתה היצירה בתנאים טובים יותר שהולמים את הקבוצה. בפעם הראשונה ראיתי אותם במונפלייה, בקיץ שכזכור היה רווי עיצומים ושביתות של עובדי הבמה בצרפת. השביתות טרפדו חלק ניכר מההצגות בימים הראשונים של הפסטיבל וכך גם גשמים לפרקים. הלהקה הופיעה בחצר האגורה והקהל ישב סביבם.
הפעם, באולם, עם תנאי סאונד הולמים ותאורה, העבודה נראתה יותר מצוחצחת. גת משתמש בעבודה זו עם מיקרופונים על הבמה ולסאונד הייה חלק חשוב ביצירה. הרקדנים השתמשו במיקרופון עומד כדי לשיר ולנגן ולדקלם טכסטים בשפה שאינה שגורה בפי, אבל הקהל צחק. אחר כך החזיקו מיקרופונים אישיים ניידים ויצרו חלק משמעותי מהליווי הקולי של העבודה.
יש בעבודות של גת וגם בעבודה זו תחושה של גוש אורגני רב זרועות שמגשש בחלל. הרקדנים רצים ולרגע מתפזרים וכל אחד בשלו ובמשנהו, איזו אנרגיה משותפת מחברת אותם שוב ושוב לקשב אחיד, לקצב אחיד ונוצר חיבור בגוף אחד שמשלב את כל זרועותיו מפסיק לגשש לרגע, ולחפש את הלא נראה.
יש בעבודה של גת עדינות ורגישות ייחודיים לו, גם איזה דחף לדייק מאד דברים. יש אסתטיקה מעודנת. בעבודה הנוכחית, גת עוסק בסוגיות סאונד במקביל לרובד תנועה ובמרווחים שבין מקורות סאונד שונים, במרווחים שבין קצב וטכסט והפוגה בו רקדנים שמתפרקים לזרועות תנועה, נמסכים זה בזה להאחדה מחזקת, שכוללת בתוכה שקט.
גם בעבודה זו כמו גם בכמה עבודות אחרות, נראה שגת מקדיש הרבה מחשבה לדברים שלא קל לאתר ולא קל לחוש בם, מין קורי מחשבה מעודנים שמשאירים עקבות לא מפוענחות עד הסוף.
בכלל, כל ההתפתחות של גת והלהקה השנים האחרונות כנראה לא הייתה יכולה לקרות בארץ ואם כן, לא הייתה מחזיקה מעמד. במדינה גדולה יותר, רחבת אופקי תרבות, גם ביטויים שלא חלק מתיישרים עם זרם תנועה גורף , מוצאים מקום, הכרה והוקרה. טוב שזה קרה לגת בזמן הנכון, כשהתנאים להמשך התפתחות האמנותית, עומדים לרשותו.