Curtain up 2014, Sad Conclusions

צילום: גדי דגון

עכשיו, אחרי שמסגרת 'הרמת מסך' 2014 הסתיימה, זה הזמן להעלות כמה סוגיות הקשורות במהפך שמהדורה זו התכוונה לייצר.       Michal samama photo blair bugin, head with cup

במיוחד ראוי לבדוק איזו משמעות עלינו לייחס לכך שלראשונה, הועדה שתפקידה לשלות את המיטב ממסגרת 'הרמת מסך' כדי להציג אותו בפני אורחי 'חשיפה בינלאומית', מצאה לנכון לאשר רק את עבודתה של איריס ארז, שמהווה מחצית ממסך 1.  זאת כאשר בתכנית 'חשיפה בינלאומית' נשמר על סמך העבר, מקום לעוד כארבע עבודות ההולמות את המעמד, ולשם כך שוריינו שעתיים.

דבר אחד ברור, כל תרוץ בנוסח: 'הוועדה מיושנת, האחרים שאינם מאנשינו לא מתמצאים במה שקורה ובמה שצריך לקרות, חברי הוועדה לא מבינים כלום, יתפסו כמגננה במקום הפקת לקחים.

קשה לומר שבכל השנים השביעו תוצרי 'הרמת מסך' את ציפיות קהילת המחול במלואן, וזו בלשון המעטה. כישרונות גדולים ויוצרים מבריקים פורצי דרך לא מפציעים כל שנה. לא כאן ולא בשום מקום אחר. מדי פעם נוצר צבר של עבודות שמעוררות עניין ומפנות תשומת לב לתחום המחול, גם מחוץ לגבולות ישראל. בשני העשורים האחרונים זה קרה לפרקים ויש היום רשימה נאה של להקות וקבוצות מחול ממוסד וכן קבוצת ויוצרים עצמאיים שצברו מוניטין ומידת עניין גם בחו'ל. זה לא קורה ביום אחד, אלא במהלך בעל פלקטואציות מהדהדות. אנשי הממסד שגילו כי תרבות טובה לתדמית הפוליטית שלהם מתנאים בהישגי האמנים, שהרי להצלחה הרבה אבות. הם חוזרים על כך כמנטרה וכך נוצר דימוי קלישאי במקצת שישראל היא מעצמת מחול.  יחסית, יש כאן פעילות נתמכת רבה והיא אף מתרחבת בהיקפה ואף בטווח הטריטוריאלי של פעילותה, בתמיכת הממסד. iris erez curtain 2014, gadi dagon

יש בארץ רק יוצר אחד המשתייך לחוג מצומצם של כוריאוגרפים שעל מקומם בצמרת הבינלאומית יש קונצנזוס (כמעט) וזה אוהד נהרין. יש אחרים שיש להם נוכחות יפה ומכובדת על במות זרות, בין אם בסיורים בינלאומיים או בגיחות לפסטיבלים. נדיר כי מי מהם מצא עצמו ממוקם כעוגן בפסטיבלים נחשבים, אחרים מסתפקים בגיחות לפסטיבלים נודעים יחסית אך לא מגיעים להופיע באולמות היוקרתיים יותר. אחריהם ישנה קבוצה מתרחבת שמוזמנת לפסטיבלים או למסגרות צנועות יותר, זוכה בהזמנות אירוח ברזידנסי'ז ולהעברת סדנאות בערי שדה,במרכזי מחול משניים, באוניברסיטאות ועוד.

 הנאמר לעיל, הוא רק כדי לשמור על פרופורציות. אם כך, אנחנו אולי לא מעצמה של ממש, אבל אנחנו מגיעים רחוק לפרקים וזה לא מעט. לפני רבע מאה זה היה נדיר והיה נחלת בלעדית של מחול ממוסד.

אם 'הרמת מסך' לא יכול להבטיח לספק או לזהות יוצרים מיוחדים מדי שנה, מדוע מפריע לי שעם חילופי הניהול האמנותי, קיבלו פרנסי התרבות- משרד התרבות, המדור למחול וכל פקיד ו/או פוליטיקאי שהיה מעורב- את ההחלטה להפקיד את המסגרת היחידה ששואפת להציג מחול איכותי של יוצרים ישראלים בידי מי שמצהיר שמעניין אותו להציג בראש ובראשונה תהליכי עבודה ולא יצירות איכות .ido feder curtain up 2014 gadi dagon

 אני מתקשה להאמין שאותם גורמים שיכולים לקבוע ו/או לאשר שינוי חד במדיניות מסגרת הרמת מסך, אכן מבינים את משמעות החלטתם והגיעו להחלטה מושכלת שנבדקה על ידי אנשי מקצוע מנוסים. הייתי רוצה לקוות שגם אנשי הממסד שתמכו ולקחו חלק במהפך הטריחו עצמם לבוא ולראות את התוצרים לפני שהם ניזונים מיד שנייה ושלישית.  הייתי רוצה לדעת מה הם חושבים על מרבית העבודות, שמתכסות במילים גבוהות, במונחי ז'רגון של תחומי ידע אופנתיים שמשתבלים בניסוחים הזויים ומיופייפים. הייתי שמחה לדעת אם הם סבורים שהתקציב העצום שהושקע ב'מהפך' , הניב פרי וענה על ציפיותיהם.  iris erez couple curtain up, phot. gadi dagon

מחול כחלק מאמנויות הבמה, הוא צד לחוזה וירטואלי בינו לבין הקהל. ההנחה הבסיסית היא שכאשר יוצר מזמין קהל לרכוש כרטיסים כדי לראות את עבודתו, הוא צריך לבוא מוכן. הוא מחויב לספק עבודה כוריאוגרפית שהיוצר ושותפיו – מעצבי במה, תאורה, תלבושות ומוסיקה – עבדו כמיטב יכולתם כדי להעלות בפני הקהל תוצר מוגמר ראוי, שמשקף בדרכים מגוונות סט של החלטות אמנותיות שמהן מורכב המחול. מערך זה עשוי להכיל ולשקף אוסף מחשבות, רעיונות, תפיסות מרחב, גוף ורכיבים נוספים רבים שיחד מרכיבים את המכלול.

 הנהלת 'הרמת מסך' הנוכחית יצאה אפריורי בהצהרה שהיא פחות מעוניינת בתוצר האמנותי, אלא שמה דגש על תהליך העבודה. לדעתי, המקום לבדוק תהליכי עבודה וחיפושי דרך, צריכים להיעשות במקומות כגון סטודיו  או מקומות ייעודיים להתנסות כגון רזידנסי לצד מרכזי מחול או בשולי פסטיבלים עשירים. פעילות זו צריכה להתווסף למכלול שדה המחול ולא לרקוד על הריסות קודמתה.

אני לא מתכוונת לציין או לדרג את העבודות החלשות יותר, או הבלתי מעובדות עד הסוף, את חסרות הכיוון, את אלה שפשוט לא הפנימו את ה-א'ב של במה, או שהסתפקו במגע על פני השטח ולא גרדו מתחתיו..

לבד ממיכל סממה ואיריס ארז שציינתי כבר קודם, אוסיף גם את עבודותיהם של עדו פדר וענת גריגוריו שיחד צללה עם תמר לם לתוך רוח הגנאווה ויצרה קונטקסט לא כנקודת מוצא אלא כנמל בית.