צילום: תמי וייס
יורם כרמי, כוריאוגרף ומייסד להקת פרסקו הוא יוצר מיומן שנודע ביכולותיו להפיק קומפוזיציות מורכבות ויש לו עין רגישה למרכיבים אסתטיים. בעבודתו הנוכחית סוכריות חמוצות– פיתוח על בסיס עבודה קצרה מלפני כמה שנים- הוא בונה במה שמשחזרת חדר מגורים שמרני מעידן שלפני הטלוויזיה, אולי משנות החמישים, שישים, כשעוד הדביקו טפטים על הקירות בגווני חום מדכא ומילאו את הסלון ברהיטים מסוגננים באופן מתפשר והעמידו קערת סוכריות חמוצות שהייתה מיועדת רק לאורחים. מכאן החמיצות עוד תתגבר.
ההחלטה ליצור עבודה חדשה בטעם מיושן ובסגנון תיאטרון מחול במובן שבו הוא נתפס בישראל משנות השמונים והתשעים במיוחד, לא מובנת מאליה. היא זקוקה להצדקה, להוכחה.
זה סגנון שהנציח – מסיבות שמעלות תהייה- את הדגשת הקונפליקט בין הדמויות שמתבסס על יחסי משיכה –דחייה, סגנון שהוציא החוצה הרבה רוע וכיעור מצד הדחייה, וכיבוש ואלימות מצד המשיכה.
כאן כרמי פותח אלבום תמונות בגווני ספיה דהויים, של משפחה שרוטה ברמות-על, שנשלטת על ידי דמות מטריאלית אובססיבית וחונקת. דפי האלבום הוירטואלי, משמשים לו צידוק להביא לבמה פרגמנטים ללא רצף זמנים. כרמי קופץ מניסיון לשחזר מצבים ריאליסטיים לטיפול בהתרחשויות מדומיינות חסרות קונטקסט ומקווה שהפסיפס ייצר בסופו של דבר תמונה בעלת משמעות. אלא שעד לאותו רגע הסיום, לא נבנתה נקודת מבט חד משמעית של הכוריאוגרף. האם העבודה באה מגעגוע, מהצורך לגרד מקום כואב כדי להרגיש משהו, מתוך קשר עמוק לדמויות או לחזור לעבר במבט מעט סרקסטי, חסר חמלה של ממש. 
עצם בחירת הג'אנר המסוים הזה, שאופייני לדרך שבה נתפס תיאטרון המחול – מבית הכנסת של פינה באוש בתקופה מסוימת שלה, די בהתחלה- כרמי כובל את עצמו למקום שלא הוביל אותו קדימה מבחינת התפתחותו היצירתית, אלא אחורנית.
זה לא אומר שלא היו בעבודה חלקים מעניינים ואף מרתקים מבחינה תנועתית ושיש בהם גיוון הלקסיקון התנועתי , אבל זה אומר שהרוח ששרתה על העבודה, אופייה, האווירה, הדמויות המרכזיות, לא הצליחו לרומם ולהעלות את החומרים למקום שבו נוצר ריגוש ועניין מעבר לרקדן זה או אחר שעושה עבודה טובה. לא זה מה שמחזיק עבודה.
הדמות הבעייתית ביותר היא זו אותה סבתא כפופת גו שנזקקת להליכון כדיי לחצות את הסלון. אישה קשה, אפילו רעה, וסביבה שמונה צעירים, ספק ילדיה או נכדיה, או שניהם בנקודות זמן שונות, שעושים הרבה כדי להגחיך אותה. כאן עולה ריח לא נעים של גילנות. הסבתא היא טרף קל מדי להגחכה. המפגש בצל קורתה של הסבתא מחריף את המתחים שביניהם, האינטריגות, הכעסים והבריתות. בין אם סצנה מסוימת מבטאת עליצות או שאר רגשות, החילופין בין התמונות ובאותה מידה המעברים החדים בין סגנונות תנועה ותפיסות גוף, נעשים תוך חיבור חסר, בחיתוך לא מובן ויוצרים מין תערובת שמנתקת אותך מהמתרחש יותר ויותר. מאיפה פתאום צף קטע של ריקוד בלקני נוסח לא מוסווה של ברק מרשל?
בהקשר של העבודה, זה לא מתקבל כהומאג' לקולגה בתנועה וצליל. אז מאיפה זה בא ומה זה משרת?
תיאורטית, יש בעבודה הררי חומרים שמהם אפשר היה לעשות הרבה, אבל רובם טופלו הפעם, באופן שלא אופייני ליוצר, ביד קשה, שלא עלה בידה ללכד את הפרגמנטים לכדי אמירה צלולה ומרתקת, שלא הצדיקה את הבחירות האמנותיות שנעשו ושלא הצליחה לגרום לערב להמריא.