צילום: באדיבות יח'צ
בביקורה השלישי של להקתה של מארי שוינאר, היא שבה ומעלה את עבודת הדגל שלה 'פולחן האביב' שיצרה לפני שני עשורים. מאחר והעבודה אינה באורך מלא, מצורפת אליה עבודה שונה לגמרי- הנרי מישו: תנועות (2011 ) מחווה לספר השירה הקצרצר של מישו שאותו אייר בשישים וארבעה רישומי דיו שנושאם תנועה.
מאז יצר ניז'ינסקי את פולחן האביב למוסיקה של סטרווינסקי, זכתה היצירה בעשרות, אולי יותר גרסאות במאה השנים האחרונות. נדמה כי את הברז לשפעת 'הפולחנים' בקצב שרק הולך וגובר, פתח מוריס ביז'אר, אחריו פינה באוש ואחריהם המבול. אם כי הראשונים נצמדו במידה זו או אחרת לנרטיב המקורי, עם השנים ועם התבססותו של המחול העכשווי והמושגי, הלכו הגרסאות למקומות לא צפויים, חלקם הזויים ואחרים מרתקים.
מארי שוינאר נמצאת באיזה מקום באמצע על הרצף, קרוב יותר למחול עכשווי מאשר למחול נרטיבי . התמונה הראשונה, המאוד מרשימה, מסכמת כמעט לגמרי את כל התפיסה האמנותית בבסיסה של הכוריאוגרפיה. מעגל אור תוחם את מקומה של רקדנית דקה, שרירית שצלעותיה בולטות מגווה החשוף. האור מצמית אותה למקום, כולא אותה והיא פועלת בתחומו להשתחרר, כחיה כלואה. היא רוקדת כדי לשרוד.
שוינאר טוותה לקסיקון תנועתי שמבוסס חלקית על מרכיבים מעבודותיו של ניז'ינסקי והוסיפה הרבה משלה, טורסו שנדחק קדימה למעלה לפני שקורס פנימה, גוף גמיש, רגליים בועטות, רצות, שועטות במקום, הצוואר מנסה להקדים את קו הכתפיים ונסוג, כל אזור פועל עצמאית בטיפול הדה- קונסטרוקטיבי הזה. גם כשעולים לבמה רקדנים נוספים, אלומת האור מגדירה את הטריטוריה שלהם ובינם לבין אחרים יש חושך סמיך, כאילו כל אחד בודד במלחמה שלו, בעימותים שעוד מחכים לו.
הרקדנים נדרשים לפעולה נמרצת ואינטנסיבית, כאילו הם רוקדים לחיים. עולה מהם אנרגיה חייתית ופרצי תשוקות ודחפים קמאיים. 
בניגוד לרבות מהיצירות למוסיקה הזו, שוינאר מרוכזת ביחיד שבתוך בקבוצה ולא בפן השבטי של הטכסים המובנים שעוברים מדור אחד לשני. הלקסיקון הגדוש של התנועות ואופן החיבור ביניהם, המקצבים, האנרגיות, יוצרים זיהוי ייחודי ליצירה ומדגישים את הלכידות הסגנונית בתנועה ובאסתטיקה של היצירה. מרכיב נוסף ששוינאר משתמשת בו בהרבה וריאציות הוא אביזר דמויי קרניים מעוקלות אף הוא הופך לתו זיהוי, חותם ויזואלי של היצירה. הרקדנים לדוגמא משתמשים בו בתמונת המפגש בין שני חד-קרן בעלי פין מעוקל זקור, או כצמד קרניים וכן באופנים נוספים.
בהחלט מרתק לראות את האופן שבו שוינאר בונה משפטי תנועה שונים לקטעי הסולו המרובים של כל הרקדנים ואחר כך לדואטים ולקטעים הקבוצתיים. במקומות שבו השימוש בקרניים הופך לדקורטיבי- אשכול בננות צהובות כקישוט גוף לדוגמא- שאינו עוזר לגלות עוד מאפייני הדמות או רבדים שלה, הוא מתחיל להיות מיותר.
למרות שחלפו עשרים שנה, עבודה זו בגדול, עדין מרשימה ומרתקת.
לאחר הפסקה, העלתה הלהקה את הנרי מישו: תנועות (Henry Michaux Movements (2011) ).
המסך האחורי חצוי, כמו שני דפים ריקים במחברת. לאט התמלא הדף הימני בהקרנת אחד מהרישומים והעתק קטן שלו עלה בחלקו העליון של הדף השמאלי. רקדנית אצה למרכז הבמה בניסיון ליצור תוך שימוש מרוסן במעט תנועות, עותק של הרישום בגופה היא. רישום רודף רישום והניסיון להעתיק את הדימוי הדו ממדי שמתייחס לתנועה באופן קונספטואלי, באמצעות גוף קונקרטי, הוא מאתגר ביותר, בעיקר בגלל הפער האינהרנטי העומד ותלוי ביניהם, ובעיקר בגלל שהמטרה, המוטיבציה, לא ברורה לגמרי. התוצאה, או מידת ההצלחה של רקדן להשתמש בגוף נטו כדי להשיג דיוק מרבי בניסיון להידמות לרישום לא באמת מגדיר את המטרה, אלא מעקב אחרי התהליך. אבל זה הסתרבל מעט ככל שהפעילות על הבמה הואצה והחידוש התפוגג.