בצילום: יח'צ
פסטיבל צוללן מקיים השנה אירועים ומופעים שיתפרשו על פני שלושה סופי שבוע בספטמבר. במופע הפותח התארחו שלושה רקדנים: אלון מרשל, רוג'ר סאלה ריינר וסימון טאנגי. 
על פי התכנייה, מדובר בעבודה על שלושה גברים שנזרקים לתוך חדר ריק, "בו הם מנסים למצוא כיצד יוכלו לבלות את זמנם ביחד". מטרה לגיטימית לחלוטין, אם כי על פניה לא נשמעת מאתגרת במיוחד.
השלושה עולים לבמה לבושים בגופיות מלוכלכות ארוכות, כאילו בילו את החודש האחרון על ספסל ציבורי, מה גם ששיערם צימח חופשי ונראה לא מטופח, לשניים מהם זקני-פרא. מטבע הדברים הם יחפים. כנראה שגם את זמנם מחוץ לחדר הם בילו יחד, וזאת על פי הנינוחות האינטימית ששוררת ביניהם. כביכול, סתם חברה' מאותו חוג חברתי-תרבותי, שזורמים, קצת מרחפים ואף למעלה מזה.
בעידן שבו הם פועלים, שנכנה אותו עידן פוסט-עירום-פרובוקטיבי, ישבניהם החשופים ואברי מינם הגלויים לא רק שלא באים להדהים את הצופים שראו כאלה ואחרים לאורך כל המאה ועשרים ( בהפסקות, יש להודות) ובוודאי בקצב מוגבר בעשור וחצי האחרונים. מבחינתם, הבחירה להתנהל ללא כיסוי הוא נונשלאנטי, אולי אף אקראי, אבל נמצא בתואם גמור לרוח התנהלותו של שאר הגוף.
אלא מה? השלושה עושים מאמצים רבים ומושקעים להיזרק פיזית ומטפורית באופן שונה בתכלית מהמקובל עדיין, על במות המחול שלנו. . עכשיו, השלישייה העליזה, המשוחררת, משקיעה מאמץ ללכלך'את התנועה הפדסטריאנית הפוסט מודרניסטית לטובת סוג של סיגנון נגד, קונטרה רבולוציוני, שדוגל בדילוגי ליצן ילדותיים, תיאטרליים במהותם, מוקיוניים. הכל הולך, בתנאי שאינו 'זורם', או 'טבעי', אלא מאולץ לפרטיו.
נקודתית, זה נחמד. אפילו סימפטי. עם זאת קצת שטוח.
האם זו הבשורה של הגל הבא שישטוף את במותינו בהשתטויות נרקיסיסטיות, מי יודע.
ברמת העיקרון, יבורך כל שינוי. תבורך כל תפיסה מושגית שתורמת עוד רובד לאמנות המופע החביבה עלי. רק דבר קטן אבקש, שלתוצאה יהיה ערך פרפורמטיבי, כי לנמנם עדיף במיטה.
אם נחזור למשפט הראשון בתכנייה שצוטט לעיל, אנו אמורים לצפות במיני מחקר סוציולוגי- פוליטי שתוצאותיו- מי ישורן.
בכלל, כבר אין מחול, אין ריקוד. במקום זה יש מחקר, יש תהליך, יש חיפוש, אבל בשביל זה יש מעבדה. שם, אם לא עלה יפה, עף יאללה למיחזורית. כאן, יותר מדי פעמים, בהכללה, זה עף ישר לבמה, עטוף בטכסטים יומרניים.
הערה אחרונה:. אירופה- מחוז החפץ בן זמננו- מטפחת סצנת מחול מאד מורכבת, מאד פלורליסטית, מאד סובלנית. לא כל זיע בשוליים באמת מרעיד סיפים. חומר למחשבה: פאסבינדר או ברגמן מול סרט סטודנטים קצר במתנ'ס העירוני.
לעניין הפרופורציות, אין באמת על מה להתרגש. הרי רשימת עבודות שוליים שלא הותירו שובל ונשכחו בטרם ירד עליהן המסך, ארוכה, ארוכה.