Arkadi Zaides: Archive. Diver Festival, Tmuna Theater, September 4th

צילום:  יח'צ

שתי העבודות הראשונות במסגרת פסטיבל צוללן, הצביעו על הפס הרחב של סצנת המחול העצמאי, בשוליים המתפשטים של הפרינג', ואם כי שתיהן מייצגות גישות קוטביות, שתיהן מוגדרות כהולמות את נושא המרכזי של צוללן שהוא מחול ופוליטיקה, במובן הכי רחב של המושג.

המופע הפותח היה  Gerro, Minos and Him על במת מחסן 2 בנמל יפו.

להזכירכם, בהסתמך על התכנייה, מטרתם של הנזרקים לחדר הריק, היא לנסות למצוא איך יוכלו לבלות את זמנם ביחד. קשה להתאפק ולא לצטט את אופן החבירה מאותו דף: "השלושה צוללים ( יתכן ומכאן נגזר שם הפסטיבל?) אל תוך טרנספורמציות מתמשכות של מגוון גופים ויחסים ביניהם" סוף ציטוט.  בתרגום: השלושה משחקים, מסתלבטים דהויי מבט, איש אל ועל רעהו, בהתנהלות ידידותית, נונשלאנטית, אגבית, חסרת עניין בולט בזולת.

המופע שהעלו, כנראה לא  יותיר אחריו הדהוד  מתמשך או תלם עמוק בשדה המחול. פירוט נמצא בביקורת קודמת באתר.

arkadi zaides archive 2014 from videoמי שכבר הצליח להדהד את עצמו עד בלי די הוא אחינו, ארקדי זיידס שכבש עשרות במות, מרכזי מחול, פסטיבלים  בעיקר במערב אירופה, אבל לא רק, ועוד ידו נטויה. ארקדי הפך להיות נושא הדגל של מחול הנטוע בלב הסכסוך הישראלי פלסטינאי, בלי הרבה קישוטים, ממוקד מטרה, פלקאטי במובנים רבים, אבל אפקטיבי ביותר.

ככלל, יש באירופה  פתיחות רבה לאופני פעולה וחשיפת נושאים בתחום המחול, ובאמנויות אחרות.

 זיידס מביא עבודה חדשה לצוללן, את ארכיון, שעלתה לראשונה באביניון השנה-. זהו עיבוד של המיצב שהציג במוזיאון פתח תקווה לאחרונה במסגרת תערוכה שעניינה במחול, או שמא ההיפך. שם, באולם האחורי הוא הציב שני מסכים גדולים בזוית זה לזה. על המסך השמאלי הוקרנו ברצף קטעי צילומים שעשו מתנדבים בגדה המערבית במוקדי סכסוך והפרת זכויות אזרח, במסגרת פרויקט תיעוד של 'בצלם'. על המסך הימני, רקדן קולט תנועה או מנח גוף בחומר הדוקומנטרי והוא חוזר אחריו, כאילו מבקש לנכס את הדימוי המקורי ובכך להיות שותף.

על במת תיאטרון תמונע הציב זיידס מסך לבן בימין הבמה. הוא עצמו מתפעל את מערכת הסאונד וההקרנה ועיקר פעילותו כרקדן, או מבצע, מתמקדת בניסיון להתביית על אחת הדמויות המוקרנות ולחזור על משפט תנועה או תנוחה שלה על המסך. אנחנו מתוודעים לחיכוכים של שתי האוכלוסיות , חלקן מתווכות באמצעות החיילים.

לחומר המצולם יש עוצמות וגם אם נחשפנו ללא מעט חומרים דומים במהלך שישים שנות כיבוש, באים הסרטונים ומזכירים לנו, כמה מעט מהמציאות שמעבר לגבול ובמעברים באמת מגיעה אל בתינו באמצעות התקשורת, ועוד פחות מכך, דרך העיתונות.

החלטתו של זיידס להתרכז בנושאים הבוערים שמביאים חומרים לוהטים הביאה לו הכרה והוקרה כנושא הבשורה. חומר סקסי מסוג זה, הפך את הקולנוע הישראלי והקולנוע הדוקומנטרי למבוקש ומוערך בתקופה מסוימת, עד שהתעשייה עברה עוד כמה שלבי התבגרות. קל לחבק את העוסקים  בנושאי הסכסוך . היוצרים מחובקים כמייצגים אהדה ורגישות לאוכלוסיה המוחלשת, הכבושה.  מי לא יצטמרר למראה אם גוררת את בתה הפעוטה ומרחיקה אותה בכוח מאזור עימות עם חיילים, מי לא ישתנק למראה קבוצת מתנחלים שמשחיתה מטע זיתים בברוטליות תוך התגרות בחקלאים שהם בעלי האדמה, או קבוצה קטנה שמציתה אש בשדה חקלאי ובורחת משם ברכב.

זיידס נראה מעורב עד בלי די, כבעל שליחות שבא להפיץ את המראות והוא עצמו ממש מתמוסס לתוכן, נטמע בהם, מזדהה ללא מרחק, ללא פילטר אמנותי  של ממש. הוא מניף דגל, פלקאט, לא של מסר אוניברסאלי הדן תיאורטית במקורו של הרשע, אלא ממוקד לוקאלי, בזמן  אמת ובנסיבות ספציפיות.

הוא אינו מצליח להביא באמצעות התנועה, פתרון יצירתי שיהפוך את ההתרחשות שלפני המסך, לשוות משקל לזו שבסרטונים והניסיון לרוץ בערוץ המקביל מותיר אותו סחוט, רצוץ, מתוסכל אולי ופחות אפקטיבי מאשר בגרסת המיצב שהייתה במוזיאון, ששם הייתה לו שליטה שקולה יותר.

בסופו של דבר, אין טעם למנות ולפרט את החולשות הכוריאוגרפיות של העבודה, אלא להעריך את הכוונות האמיתיות של יוצר המנסה להביא אל מול קהל תוצר שעשוי גרום לאיזה שינוי. התהליך שעובר זיידס דומה להפליא לזרם אמנותי חשוב שקבל את הכינוי "אמנות מגוייסת" שמרבית חבריו, ביקשו לשנות את התודעה הפוליטית- חברתית אחרי המהפכה בברית המועצות, לא רק באמצעות התכנים, אלא גם דרך אמצעי הביטוי.

 אני סקרנית לראות לאן יתפתח זיידס כאמן בהמשך הדרך.