צילום: באדיבות יח'צ
במהלך סוף השבוע האחרון העלתה מאיה ברינר אסופת עבודות מתחומי המחול, מוסיקה, מיצג-פרפורמנס וקולנוע. בכל אחד משלשת הערבים הייתה תכנית שונה. בערב בו נכחתי התחיל בפרפורמנס 'הדגל' במבואה של האולם ובמקביל התקיים מופע אלתור מוסיקלי של קבוצת אברא. על הבמה אפשר היה לראות את סרטו הקצר של איתי מרום 'המודדים' , ושתי עבודות מחול. הראשונה 'בסך הכל ביקשנו את הכל' של עינת גנץ ,בבכורה, ואת 'יער' של מאיה ברינה והפעם בביצועה של שולי אנוש.
לכל אחד מהמרכיבים עמדו נקודות זכות, אבל אם כי לא כל אחד מהם היה הישג יוצא דופן בתחומו, הערב כולו היה מעניין יותר בזכות עבודת אוצרות נכונה של מאיה ברינר. 
עם הכניסה למבואה, עובר הקהל בין שני עמודי דגל תקועים בגבעונת חול. שני רקדנים צעירים פוסעים סביבו במהלך סיזיפי שאין בו התחלה ולא יהיה לו סוף. כולנו מדשדשים באדמת מולדתנו כביכול קדימה, ובפועל דורכים על פסיעותינו הקודמות ותקועים בלופ בכל הנוגע לאופק עתידנו.
הצלם גילה עניין רב בדגלנים הצעירים אבל נדמה היה שהבאים בשערי המחסן חלפו על פניהם כאילו היו פיסת בד מתנופפת. דווקא המתח בין הכוונה לשאול שאלות נכונות לגבי משמעויותיו של הדגל בחברה שלנו, וההאדרה לה הוא זוכה- ראה החייל הפצוע שלפת דגל ישראל בעת פינויו מעזה- והאופן בו מרבית הנכנסים די התעלמו מהדגלים, מעלה שאלות חדשות.
שלשת חברי 'אברא', אלתרו מופע ווקלי חביב בהרמוניה, שניזון, לדבריהם, מחלל המבואה של המחסן ומההיסטוריה של יפו. אני לא יודעת לזהות את השראת המבואה בבחירת המוטיבים המוסיקליים, אבל זה היה נעים לעין לאוזן בין השאר בזכות האווירה הלא פורמלית והחן הטרי של הזמרים..
ובאולם, התכנית פתחה בסרטו הדוקומנטרי הקצר של איתי מרום במבט רחב לעבר מדבר עצום של דיונות וגבעות חול אינסופיות . צילום נהדר מרחוק מאד של כמה ג'יפים מתרוצצים בניסיון לאתר מעבר בין הגבעות. מרחוק הם נראים כמכוניות צעצוע שחורות על החול. לבסוף הסתבר שאלה מודדים המנסים למפות את המדבר בנמיביה. הם חופרים בחול באת ושותלים עמוד מתכת שעליו יורכב ציוד מדידה. גם עבודתם נראית סיזיפית ומופרכת משהו. צוות הצילום התרפק ובצדק על המראות המרשימים שמספק המדבר. כל מדבר. בעיקר בשעות בין ערביים כשהצללים מתארכים.
מה עושה סרט על נמיביה במופע מחול ראינו תוך דקות.
את החפירה עברה מהמדבר לבמה ושם אחד הרקדנים של עינת גנץ עמד והפך חומר; ספק אדמה? מלט? חצץ? בתוך מיכל מפלסטיק. הוא עסק בזה בתנועה וקצב קבועים, וכשהאט מעט, בא רקדן שני ודחף את האת בהמרצה לתוך המיכל יחד אתו. בינתיים זוג הרקדנים בעיקר מחפשים מכנה משותף, נקודת אמצע שבה יוכלו להפסיק לנדוד זה סביב רעהו. מבקשים לסלול דרך משותפת ולמצוא סוג של מרגוע . לעיתים החיפוש מתיש והם נכנעים, לעתים קורסים לרגע ולפעמים מנקודת השפל הם מוצאים משענת, נחמה. מה שחסר לאיחוי השבר, זה הליך בניית אמון. ושוב אנחנו חוזרים אל פנינו במראה, אל המצב, אל עצמנו, חסרונותינו ועתידנו השביר בעת הזו. בין אם אלה מחשבות היוצרת או פרי דמיונו של הצופה, אין לדעת וזה גם לא באמת משנה. 
את הערב סוגרת עבודתה של מאיה ברינר 'יער' בביצועה של שולי אנוש, רקדנית מצוינת ובעלת נוכחות בימתית לא מבוטלת. ברור שבמעבר בין ביצועה המקורי של העבודה על ידי ברינר ובין הביצוע של אנוש, עברה העבודה עיבוד והתאמה. בתכניה מתואר הריקוד במילים האלו: " זיכרון כלוא בגוף. גוף כלוא בזיכרון." מה זה אומר לקורא? הנה זנב הרהור שנשמע לא רע. האם הוא רלוונטי לצופה. האם הוא מפרש דברים סתומים? האם בסוף העבודה צריך לקרוא אותה לאורו של טכסט זה? ישמור האל.
אנוש עולה לבמה וחוצה אותה באלכסון, תוך שהיא מפזרת חפצים קטנים חומים, מוארכים שלא מרעישים כמו אבנים או חומר קשה אחר, אלא משמיעים קולות רכים. לדעתי היו אלה שקדים בקליפתם. אולי משהו אחר. היא מפלסת דרך תוך תנועה, נופלת, מרוחה עליהם. גוף רך פוגש "עדשים" שחודרות. מפגש טקסטורות דוקרני .זה כואב? פניה מלאות עצמה, משהו רותח בתוכה, הג'סטות שהיא משתמשת כמו הבעות פנים, טפיחות ידיים על בגוף, המקצבים, ומעברי ההבעה מזכירים את אלה של יסמין גודר ושל כמה מרקדניה, וביניהם אנוש. אבל אלה חומרים שכבר הוטמעו והפכו חלק ממנה. והיא בהחלט מבצעת שמעניקה לעבודה ערך מוסף.