פסטיבל אימפולסטאנץ, וינה, 8-13 באוגוסט.

כל הצילומים באדיבות הפסטיבל

הפסטיבל הוותיק אימפולסטאנץ בווינה הוא פסטיבל המחול הגדול באירופה  והוא עשיר לא רק במופעים, אלא בעשרות סדנאות, תכניות רזידנסי, כתות אמן ועוד. מלגה שממומנת על ידי האיחוד האירופי, הביאה כ-900 רקדנים מאז הקמתה ב- 1996 לשהות בת חודש הכוללת השתלמות המחול עכשווי על כל היבטיו, ולמפגשים בינם לבין אמנים ויוצרים צעירים אחרים.

תכנית העונה הנוכחית כללה חמישים וחמישה מופעים באתרים שונים ברחבי העיר ובחמשת הערבים בהם שהיתי בווינה ראיתי תריסר יצירות מחול עכשווי עם נטייה למושגי. יש שני מרכיבים בולטים ברוב המופעים, הרבה מאד מלל שמתרכז במיניות מזוויות מבט שונות והוא מבוצע בעיקר על ידי המשתתפים עצמם. דבר נוסף, ברב העבודות המשתתפים הם בערום מלא. לא תמיד יש למשתתפים מיומנות וזה צורם במקום בו נדרשת יכולת טובה יותר וחיפוי של אישיות בימתית חזקה ובעלת עניין.

שימוש יתר בגוף הערום התבסס היטב בפסטיבלים באירופה בעיקר ועד עתה לא ממש פשה בקרב הכוריאוגרפים העצמאיים שלנו עד עתה. עם זאת, בעונה או שתיים האחרונות רואים ניצני התעוררות=גילוי מאוחר, וכך ראינו שתיים שלש עבודות שכנראה מסמנות את המבול הבא. גם בעבודות של יוצרים ישראלים מהתקופה האחרונה וגם מעבר לים, אין קשר בין ארוטיקה לעירום.

 רק תזכורת לפני שכל מתפשט טופח לעצמו על השכם: מי שהקדים אתכם בישראל בכמה עשורים במרחב הפרינג' , היה ירון מרגולין ומנגד, על הבמה הממוסדת היה זה סיור של בלט המבורג עם פולחן האביב של נימאייר לפני שנות דור. אחר כך באו שנות יובש והנה הגעגועים לדייב לה שאפל שנמצא על כוונת המפיקים כבר כמה עונות בעמדת המשיח, הניבו בינתיים את ביקור להקתו של אוליביה דיבואה עם 'טרגדיה', שמתוכנן לאמצע ספטמבר.

ווינה תמיד הייתה עיר יפה ספוגה בתרבות ובעיקר במוסיקה, אבל סבלה לצד ערים זוהרות מתדמית, איך נאמר, קצת משעממת, מהוגנת, מתוקתקת. הרושם הוא שבעת האחרונה נעשים לא מעט מאמצים לשדרג את התדמית ולהעניק לה חיבור עם חדשנות בכמה תחומים, גם דרך קריית האוניברסיטה החדשה שכוללת פרויקטים אדריכליים מרשימים של אדריכלים מרחבי העולם, ובכללם  מבנה מעניין של זאהה חאדיד. ווינה, דרך אימפלסטאנץ, מנסה למצב את עצמה בחזית המחול העכשווי, כמקום עם ראש פתוח, צעיר, היפ, קול, קשובה במיוחד לקולות שנחשבים כמתריסי התרבות הממסדית –בקיצור קולות שיביאו את הבאזז הבא.

לא במפתיע, גם בגלל היקף המופעים והאירועים של הפסטיבל, יש מקום מרכזי ליוצרים עצמאיים, עם הטייה יחסית –בעיניים שלנו- לעבר מחול קונספטואלי . עם זאת, גם במהדורה הזו  ובמהדורות קודמות, לקחו חלק גם להקות ממוסדות, מבוססות שהן חלק מהמיינסטרים. הפעם, האתגר הגדול בימים בהם שהיתי בפסטיבל היה המופע של להקה רבת המוניטין שקיימה את מופע הבכורה שלה בווינה: הלהקה הבריטית הנודעת  DV8 שהעלתה  את  John. של לויד ניוסון, יצירה שלא מתמסרת להגדרה סוגתית חד משמעית.

בתאריכים אחרים החמצתי את העבודות של מג סטיוארט, דאדא מסילו, אלן פלאטל, פרנסואה שינו וססיליה בנגוליאה  ואחרים. אבל החמצות זה חלק מהעניין.

אחת הדרכים היותר יצירתיות שהפכו כבר לסמל הפסטיבל בווינה- מדיניות מוצהרת שעליה גאוותם- שההופעות לעולם לא מתחילות בזמן ולא רק שלא מתחילות בזמן, אלא גם הדלתות לאולמות נשארות סגורות עד לשנייה האחרונה לפני תחילת המופע, זאת למרות שלרב- למעט באולם אחד- המקומות לא מסומנים, הישיבה בחלקה מאולתרת מכריות וספסלים. הקהל עומד בדבוקה צמודה לפני הדלתות הנעולות וברגע השחרור, שועט לעבר המושבים ושם סביר שימצא אוויר הביל כי "בווינה לא אוהבים מזגנים" אמר לי אחד מעובדי משרד הפסטיבל. הסיבה העיקרית קשורה דווקא עם העובדה שמרבית החללים נמצאים במבנים ישנים ורובם הוגדרו כבתים תחת תנאי שימור מחמיר, שפירושו שאין לחצוב בקיר, אין להתקין ברז ללא הרשאה מגבוה, איל מה לחלום על מזגן. כשבחוץ הטמפרטורות עוברות את ה-30 מעלות, ההסברים לא מנחמים. במקום מזגנים, מחלקים בכניסה מניפות בד אדומות לכל המעוניין, נחמה פורתא.

הערב הראשון היה הקדמה מרמזת למבחר שיחכה לנו במרבית הימים הבאים. מן הסתם, אילו בחרנו תאריכים אחרים, היינו מקבלים רושם שונה במקצת.

בחלל תצוגה באחד המוזיאונים ראינו את "The Bosch Expirience של הכוריאוגרף האוסטרי Georg Blaschke, שמבסס עבודה עם שלש זמרות לצד רקדנים. הרקדנים חשופי גו, מבצעים תצורות ומחוות ידיים על קיר אחורי, מול  הקהל ובמבנים פורמליסטים יותר ופחות בחלל. תנועה בעלת משך קצר וקפיאה כשהתנוחה או הג'סטה מצטטת תנוחה של אחת הדמויות מציוריו של הרונימוס בוש. בשלב מסוים  שלש הזמרות  תופסות את מרכז הבמה ועוטות מעל תלבושתן מעילי לבד חומים בעלי שובל ארוך אותו הן מרבות ללבוש ולהסיר ולהחליפו ביניהן . הן שרות מזמורים, ומוסיקה מקורית, חלק באנגלית וחלק כנראה בג'יבריש. כשהן כבר מציעות להיות אלטרנטיבה לרקדנים באופן מגושם, עד עילג, בא להגיד : עד כאן.

משם חייבים לרוץ לקצה השני של העיר לראות את דוויד וואמפאך David Wampach)-) שעשה הרבה מיילים על במות המחול באירופה. בווינה ראינו אותו בביצוע סולו שנקרא TOUR ובו הוא עובר כעין מסע מפרך פיזי ורגשי מבלי לזוז ממקומו עד קרוב לנקודת הסיום. זה בהחלט היה מבצע מרשים ביותר בלא מעט מובנים ובין אם התפעלת או נרתעת, את הערב לא שוכחים. הוא עמד בחשיכה על במה והתחיל  להתנשף, להתנשם, לחרחר, ללחוש רחשי נשימה כבדה ונשיפה צרובה. בכל שאיפת אוויר לחלל הגוו, עלתה הסרעפת אל מתחת לצלעות, בית החזה הכפיל את נפחו ואיזור המותן הוצר. הפנים התייסרו, כמובן. המראה והסאונד המוגבר היו מעיקים ומרתקים והעלו מחשבות על עינוי עצמי, על סבל ככפרה על חטא ושאר השראות מעולם הרוח והנפש. בנקודות מסוימות בזמן התחברו חיבוטי הנפש לגניחות שמזכירות פעילות מינית אקסטטית. וואמפאך התמסר לעונג ולכאב הבלתי נפרדים. אלא שכדי למלא את הזמן, התחיל וואמפאך להרחיב את המנעד התכני ואת האיפוק הצורני והחל להשתולל, לשעשע ולסטות מהנושא המרכזי שלו ובכך, רידד את האינטנסיביות שבנה במאמץ גופני רב.

מותשים לגמרי הזדרזנו לחזור ללא איחור לראות את אן יורן (Anne Juren ) בעבודתה: Pornography: A Trying-Out.  והיו ציפיות. זו הייתה עבודה שנייה באותו ערב הנשענת על השראה חוץ מחולית, על עבודה ספרותית ויצירה קנונית של צייר מיוחד. העבודה של יורן, קבלה השראתה מספר בעל שם זהה שכתב סופר פולני בשם ויטולד גומברוביץ' לפני כחמישים שנה. זה דואט לשתי רקדניות שיושבות על במה מעוצבת בקפדנות ועוברות סדרת תנוחות הלקוחות מתיאוריו של הסופר. הטכסט שמלווה את התנועה והתנוחה קשור לכותרת. לא אפרט, כי גם בזמן אמת לא התרשמתי במיוחד מהצד הפרפורמרי . זו הייתה עבודה מיגעת ויומרנית בסדרה של עבודות שהותירו אך מעט משקע, חלקם כבר תוך כדי הצפייה.

למחרת, פגשנו רקדנית סינית צעירה מאד ונאה, שעלתה לבמה עם מזוודה מלאת בגדים ותוך שהיא מהלכת במעגלים אינסופיים ונעה מפה לאי-שם , היא עוצרת רק כדי לפתוח את המזוודה הקטנה, ממנה שולפת בגדים טעוני זיכרונות והיא מספרת, מדברת, על המשפחה, חברותיה, בית הספר לבלט האכזרי. על התקוות, על סקרנות מינית של נערה מתבגרת ולא מרפה. מילה רודפת מילה, משפט רודף משפט. סוג של פטפטת קלה שדרכה אפשר בכל זאת לקבל מעט מידע על חייה בסין. הכוריאוגרפית: ג'אנג מנקי (Zhang Mengqi ) קראה לעבודה: Self Portrait and Sex Education for Myself  שם שתפור בדיוק על האג'נדה המקומית. בקיצור היה זה ניסיון להעביר פרקים נבחרים מיומנה של מתבגרת.. וזה היה בדיוק כמו שזה נשמע- בוסר.

העבודה השנייה באותו ערב הייתה ג'ון John by Lloyd Newson)), גם היא כללה את כל המרכיבים המתבקשים, הרבה גברים ערומים, המון טכסט. אלא שלויד ניוסון הוא יוצר מנוסה ומיומן לגמרי ואין להשוות את היצירה שלו לאף אחת מהעבודות שראיתי במהלך שהותי. אפשר להתלהב, או להיות אדיש לתוצאה, אבל אי אפשר להתעלם מהאיכות הביצועית המשובחת של המשתתפים, מהמורכבות של העבודה מבחינת ריבוד התכנים והתנהלות בחלל משתנה ודינמי באופן לא רגיל. הרקדנים/שחקנים, התנהלו על במה מרכזית מסתובבת ועליה בנויים מספר חללים וביניהם מעברים ופרוזדורים, סט שדורש תפעול מדויק של הטכנאים ותזמון מרהיב של מעברי הרקדנים כל הזמן. הסצינות התחלפו במהירות וכל רגע חשף חלל משתנה שדורש התמקדות חדשה במרחב.  

 לויד ניוסון המזוהה עם להקתו DV8  שייך לזרם של התיאטרון הפיזי ושימוש אינטנסיבי בטקסט ותנועה צמודת- מילים, אפיינו גם את עבודותיו האחרונות. מבחינה זו, ג'ון, הוא המשך לדרך שממשיכה להיסלל.  הסיפור של ג'ון, נוצר בעקבות סידרת ראיונות שקיים לויד ניוסון עם חמישים גברים על נושאי מיניות ואהבה.

על הבמה אנחנו מתוודעים למשפחה שבה כולם לא מתפקדים.  האב מתעלל באשתו שכבר הפילה שלש פעמים בעבר בעקבות המכות שקבלה, בחדר אחד מתרחש אונס האחות, הבן חוטף הצלפות חגורה על ישבנו החשוף מאביו, האם גונבת מחנויות ומוכרת לשכנים את הסחורה, כולם מדברים על שימוש בסמים, על פשע ואלימות, יחסים מורכבים עם האחים.  הגיבור הראשי מספר על ההתמכרות שלו, על הנסיבות שהובילו אותו לכלא, על חיים ברחוב, על סצנת צייד של מין מזדמן בסאונות וכל זה מדובר, מסופר, משוחק וגם נרקד. כן, גם נרקד. אם כי נושאי מגדר, זהות מינית, פרקטיקות של מין ומערכות מבוססות מין תופסים נפח מרכזי, יש גם דיבור על אהבה, על חיבוק, על מגע.

בסופו של דבר, הדמות המרכזית הצליחה רגע לפני שהיא מתאיינת, למשוך עצמה מעלה מהמדמנה בה שקעה, ולהתנקות מהתמכרות לסמים, מפשע ומהצורך לראות את הזולת כחפץ שיש בו תועלת, או לא.

חלק מהמפגשים בוטים, התיאורים גראפיים והביצועים עוד יותר, אבל ניוסון מצליח לשמור על מבט המספר מתוך ריחוק מסוים של מחזאי . הצפייה בעבודה, כבדה. יש משהו מדכא בגודש של מרבית המרכיבים, ששואבים מסביבך את האוויר ומשאירים אותך מרוקן. אבל ג'ון הוא מסוג העבודות שרודפות אותך למשך זמן.

 יש לפעמים מופעים שקשה לנחש איך הסתננו לתכנית ועם על המאמצים, לא מצאנו הצדקה לבחירתם, אלא בשם ההשתחוויה לאקזוטי ה"נכון". והפעם הייתה זו קבוצת בנים צעירים למשפחות פליטים מאפגניסטן. הם רקדו במעגל משהו שאיננו פולקלור, אלא מדמה סוג של מחול חברתי, כנראה מומצא, משום שהריקוד לא ישב עליהם בנינוחות ונראה זר עליהם. ומי פרצה למעגל באמצע, מוצפת אנרגיות מטורפות? הבחורה הבלונדינית בעלת השיער המתנפנף מגדלנה צ'וואניאק  ( Magdalena Chowaniec ), המכונה בתכניה כוריאוגרפית, והיא כנראה הדריכה את הקבוצה אבל ראתה לנחוץ לרקוד יותר טוב ונכון את הצעדים וברגע אחד הפכה אותם להרבה פחות ראויים לחלוק אתה במה.

אדלג על כמה מופעים שאין לי לצערי הרבה מה להגיד עליהם, למעטLiquid Loft  של הכוריאוגרף האוסטרי כריס הרינג ( Chris Haring ) שיצר עבודה מסקרנת ביותר בעזרת ציוד אלקטרוני שמעוות את צורת הגוף או הפנים ללא היכר, על יחסים מתפתחים בעידן הרווי יתר במחשבים,אינטרנט וכו'., אך לא אדון בה עכשיו.

אין דרך להתעלם מהמופע הסוגר את השהות באיפולסטאנץ , שיחזור יצירתו של הכוריאוגרף הצרפתי ( מונפלייה)  ג'רום בל שנקרא, בצניעות, ג'רום בל ( 1995). משתתפים בו שלש נשים וגבר שעולים לבמה בעירום.

במאמר מוסגר, ג'רום בל היה בארץ עם יצירתו הידועה: ההצגה חייבת להמשך (2004 ) The Show Must Go On, שעלתה באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב.

כאחד ממובילי הזרם הקיצוני של 'נון-דאנס' בל מאמין שלא רק שאין מקום לריקוד במובן שאנחנו גדלנו עליו, גם לא מאד חשוב להשתמש ברקדנים ודי באנשים מהשורה. צודק. לדברים שהוא מייצר, באמת לא צריך להיות רקדן, גם לא צריך להיות מישהו בעל נוכחות פרפורמטיבית, או אישיות מרתקת-מסקרנת- מגרה, די להיות כל-אדם.

לבמה עלתה גברת באה בימים שעקבות השנים נכחו בגופה הנפול, עלתה בחורה גבוהה ורזה ועוד מישהי בעלת נתוני טבע נדיבים. הגבר שהשתתף בעבודה, היה בלתי מעניין בעליל וכולם גם לא גילו עניין מיוחד אחד בשני, כי נון-דאנס וודאי לא מתעסק ביחסים.

הם היו על הבמה, היו להם כמה מטלות. אחת מהנשים שרה באך באופן אגבי, כאילו לעצמה. לא היה ליצירה פס קול.  כל אחד מהמשתתפים כתב על הקיר האחורי בגיר פרטים אישיים.

והנה הגיע הרגע לו ציפינו. קודם עמד  הגבר, נינוח, והשתין, אחרי שרייר ארוכות. גם הנשים הטילו שתן במקום בו עמדו או ישבו. כל אחד מהם גחן וחפן את השלולית ומחק בעזר הנוזל את הכיתוב על הקיר.

בסוף עלה עוד גבר- לבוש- והצטרף לפעילות בדקה האחרונה. ג'רום היקר. גם ע שרים שנה אחרי, הפרובוקציות של גברדיית מובילי הנון-דאנס עדיין עובדות, אבל הרבה פחות. אולי משום שבעשרים השנים האחרונות ראינו די והותר ישבנים, אשכים, שיערות ערווה ופה ושם גם השתנות על הבמה וצואה במוזיאונים.

גם פרובוקציה כבר לא מה שהייתה פעם והיא מתבלה, מאבדת תוקף ורחוקה מלשעשע בהתגרותה בקהל. הסימן המובהק הוא שאף אחד לא צעק בוז ולמעט זוג אחד, לא עזב איש את האולם במחאה.