להקת מרקו פלורס, (ספרד), במסגרת ימי פלמנקו 2014 בחסות קרן עדי.

צילום: יח'צ

מדי שנה מפיקה קרן עדי מיני-פסטיבל פלמנקו בסוזן דלל שמטרתו לקדם את סוגת המחול זו, שיש לה קהל משלה. השנה הוזמן מרקו פלורס כאורח הכבוד יחד עם להקתו . פלורס (33) החל דרכו כאוטודידקט והמשיך והשתלם בבגרותו במספר להקות פלמנקו נודעות עד שפתח בקריירה עצמאית. הוא רקדן דק גזרה, גמיש ומצטייר כבחור נעים הליכות מרוסן אגו, יחסית לכמה ממוריו.

עם זאת בחר לעלות לבמה כגבר יחיד כשסביבו רק נשים; שתי גיטריסטיות צעירות, נהדרות, שלש רקדניות מוצהרות, אם כי בפועל לפעמים גם זמרת רוקדת או מוחאת הכפיים. פרקטיקה שמקובלת יותר בשלב ההדרן ולא במהלך מופע, שם לרב התפקידים מוגדרים יותר.

פלורס, אם לחזור לאגו, גם לא משחרר את כל הקלפים בבת אחת ולא ממהר להראות את כל יכולותיו הטכניות. גם המערכות הראשונות על הבמה מתחילות לפתוח מנועים בהדרגה, כאילו אומר לקהל, הביטו היטב, שימו לב לדקויות שאני מביא לבמה, לאחיזת הידיים, לעבודת כפות הידיים, לפרטים שמוליכים אותו לעבר קביעת אישיותו הבימתית הייחודית, למקום שבו הוא שומר על נוסחי סגנון מסורתי, אבל פניו קדימה.

גם הרקדניות שהן כבר לא נערות, מתחילות בטונים מינוריים, באוניסונו מדויק להפליא בתוך קומפוזיציות פשוטות ומשם הן הולכות ומפליגות למקומות שבהם הביטוי האישי מראה מי הן באמת וכל אחת, אכן, מצטיירת כישות עצמאית בטמפרמנט ובהדגשים הסגנוניים שלה.

כבר כמה שנים שאמני פלמנקו הדבקים במה שנקרא פלמנקו טהור, מסורתי, מפסידים חלקי טריטוריה לטובת היוצרים שמבקשים להרחיב את הגבולות, ההגדרות ל התחום. חלקם עשו מהפכים דרמטיים יותר ואחרים מחפשים דרך בבדיקת החיבור בין מסורת לתפיסות במה וגוף בני זמננו. פלורס שייך לדור שחווה את הפריצה של אמנים כמו יזראל גלוון שנחשב לרפורמאטור בתחומו, כך שהשטח פתוח יתר לשינוי, משהיה בעבר.

אני לא סבורה שפלורס הוא דוגמא ליוצר פורץ דרך ומסגרת של ממש, אבל הוא כן מצא דרכים לפתח ניואנסים אישיים ומקוריים בתוך הפלמנקו המסורתי ובערב זה הוא הולך ופורס אותם בהדרגה הן בביצועיו הוא והן בתפקידי הרקדניות שאתו. כולם פורחים בתוך הפלמנקו שלו, שהוא בעל דרגת חופש לא מבוטלת.

בכל אופן אחרי פתיחה צנועה יחסית, פלורס הולך ונפתח, הולך ופורח. הוא רקדן גמיש מאד ובמיוחד זה בא לביטוי בעבודת הזרועות וכפות הידיים שלקוחים הן ממסורת תפקידי הגברים והנשים  כאחת, הוא מרבה לענטז, לחייך וכמעט לא נכנס לקטע של האנגסט האקספרסיוניסטי שכה אהוד על מבצעי הז'אנר, לא חשוב מאיזה מגדר. ככלל הוא לא מאד מאצ'ואיסטי ולא מפריז בביטויי אחיזת הגוף הגברי, אבל מוכיח שעבודת העקבים שלו חזקה ועבודת הרגליים סקסית ויש באמתחתו כמה ביצועים חזקים טכנית.

גם הרקדניות החלו להפתח בהזדמנויות לא מעט בהם ביצעו סולו. זה החל כקבוצה מעט עצורה שגרמה לנו להיזכר בממזריות התוססת של רוסיו מולינה, ואז בא הרגע בו נכחנו לדעת שיש להם לא מעט אנרגיה מלאה בתאוות ותשוקות כשהן רק מרימות את שולי החצאית .

כל השלש הביאו לבמה אישיות בימתית משלה, אינדיבידואלית עם טמפרמנט וקרינה יחודית. ההנאה הגדולה באה מאותו יחס נוטה חסד בין הביצוע של כל המשתפות והמשתתף היחיד, לבין חוסר היומרה והעמדת פנים של אף אחד מהם.

וכמו בכל מופע פלמנקו מאז ומעולם, החלק הכי כייפי נשמר לסוף, כלומר לשלב שהתכנית הרשמית הסתיימה. או אז משחררים המשתתפים כולם את החגורות או המחוכים- מטאפורית כמובן-, ופורצים באורגיה של ביצועים. הנגנים בעלי הכרס מתגלים כאשפי רקיעות רגליים וירטואוזיות, והצנועות שבמוחאות הכף בשורה האחרונה, מתגלות  כטורפות חושים .  והסולנים זורקים לאוויר את כל השטיקים הוירטואוזיים שלא הספיקו קודם. מופע ראווה, ראוותנות, רהב וסיפוקי אגו למכביר. הקהל, כמובן מגיב בהתאם ומוחא כפיים בנדיבות יתרה וכך מזינים אלה את אלה ועוברים מהיי אחד למשנהו, עד כלות.