צילום באדיבות יח'צ

אינטרודאנס היא להקת מחול    הולנדית ותיקה שנוסדה ב-1971, במטרה לקרב מחול לקהל רחב, בעיקר נוער וילדים ומכאן שמה.

לפני הרבה שנים הלהקה הצעירה השתתפה בפסטיבל הצגות ילדים בחיפה והרשימה בגישה הרצינית והלא מתנחמדת שבה התייחסה לקהל הצעיר והנגישה עבורו יצירות מחול של יוצרים טובים תוך מבט בגובה העיניים.

 הפעם מגיעה הלהקה הבוגרת ומביאה תכנית רפרטואר מגוונת ביותר. תכנית נגישה לקהל לא בהכרח אנין במיוחד. הגישה האמנותית של הלהקה הוכיחה את עצמה גם עתה עם בחירות מיינסטרימיות על הספקטרום שגמיש שבין מחול ניאו-קלאסי וזליגתו של המחול העכשווי, מבלי לגלוש לעבר פופוליזם יתר וזה לבד מרשים.

 אין באמור לעיל להציע שהתכנית עומדת על רמה אחידה. אבל אף עבודה אינה כישלון אמנותי. את המחצית הראשונה הוקדשה לעבודה של הכוריאוגרף הוותיק ההולנדי אד וובה, (Ed Wubbe, Messiah ) שהחזיק בקשרים טובים עם להקת בת-דור שרקדה מעבודותיו.

וובה הוא כוריאוגרף מיומן להפליא ונחשב ליוצר מוערך מסוגו. בערב זה עלתה עבודתו 'המשיח' אורטוריה דרמטית בעלת סממנים בולטים של עקרונות אמונה נוצרית של הנדל. ההבנייה של המחול יושבת צמוד לתשתית המוסיקה, אם כי היא מביאה אוירה רכה יותר ממה שמציעה המוסיקה. בעבודה גם נערכת הכרות ראשונית בין הקהל לקבוצת הרקדנים המצוינת, בסך הכל. כמו רבות מהעבודות שנוצרו במסגרת הסוגה הניאו-קלאסיות, גם זו יושבת על איזור חפיפה אפור, ולא חד משמעי, מעצם הגדרתו. במקום ששם הוא מתרחק מהבלט הקלאסי אבל נאחז חזק בטכניקה הבלטית ומנסה להמריא משם מעלה. לעתים רחוקות זה באמת קורה וכאן לפחות, היצירה שמאופיינת ברקדנות מוקפדת, במבני קומפוזיציה נאים, לא ממש מתמודדת בהצלחה בשכבות התרבותיות שעליהם מושתתת המוסיקה ולכן היא מחווירה לצדה.

דווקא במקום שבו וובה הכניס אלמנט פנטזמטי, חלה בעבודה נסיגה. על רקע ההתרחשות המופשטת למחצה, הוא שולח רקדנים שלבושים בחצאיות משי לבן ארוכות ורחבות אל מעבר למסך אחורי שקוף למחצה. הרקדנים חגים ומנפנפים בשולי החצאים בשתי הידיים ויוצרים גלי בד לבנים מסתחררים עד שהם נדמים לורדים בשיא פריחתם. פעם מימין לשמאל ופעם ההיפך. לקראת הסוף, עולה קבוצה גדולה של מנפנפי חצאיות וצועדת בבטחה במקצבים נחושים בשורות וקבוצות ושאר שאר תרגילי מסדר. כל זה לא ממש הועיל לאיש. אם נתעלם מהיציאה הבלתי מוסברת הזו, אפשר לומר כי ליצירה הייתה זרימה יפה, שזכתה לביצוע של צוות רקדנים ממש טוב, אלא שבעבודה לא היה די  ריגוש או עניין כוריאוגרפי.

ולמזלנו הרב, יש הפסקה ואחריה חמש עבודות קצרות ואף קצרצרות והראשונה שבהם היא יצירה מפעימה מכל כיוון. פנינה זוהרת אמיתית. זו עבודה של כוריאוגרף צעיר ומוכשר כשד בשנות השלושים שלו בשם קיטאנו סוטו (Cyetano Soto ), יליד ספרד שהחל ליצור לפני כעשור במסגרת בלט מינכן. לעבודה פוגות, (Fugaz ) יש מגע קסם מהרגעים הראשונים והיא מפתיעה גם בשפה העשירה והמיוחדת שלה , גם בהתייחסות לגוף הרוקד וכן בבחירה המוסיקלית המהפנטת של הגורו הרוחני הארמני שהיה גם קומפוזיטור, ג'ורג' איבנוביץ' גורדייף (George Ivanovich Gordjieff ) שהלך לעולמו באמצע המאה ה-20.

 כן התענגנו על הדואט המרתק של הכוריאוגרף הספרדי המשובח נאצ'ו דואטו (Nacho Duato )- אובדן הגוף ( Cor Perdu) למוסיקה של מריה דל מאר בונט (  Maria del Mar Bonet). הרקדנים קים ון דר פוט ומרק בוג'נדר (  Kim van der Put and Mark Beaugendre) העלו לבמה את הניחוח האוריינטלי החושני ואת החום הנובע משלל תרבויות אגן הים התיכון.

 אותו רקדן, מרק בוג'נדר  ביצע באופן מרשים גירסה חדשה ל- מות הברבור. במקור יצר את הסולו פוקין בתחילת המאה העשרים ( 1905) עבור אנה פבלובה בלרינת העל של תקופתה. הסולו המריר- מתוק ומרוכז כל כך, הוא בעל יופי מסתורי של מוות מפואר. המוסיקה של סן סאנס תומכת באמצעות הצליל העמוק והחם של הצ'לו , ברוחניות והחושניות של אותו רגע נשגב. לא בכדי העבודה זכתה לאלפי ביצועים על ידי דורות של דיוות במה במגוון הסוגות הקיים מהקלאסי, לטרנסוסטי ועד להיפ-הופ ( הקלידו מות הברבור ויו יו מה) ומעולם לא היה חשש שהוא מוצה סופית, למרות כל הוריאציות. כאן רוקד בוג'נדר את גרסתו של מאורו דה קנדידייה, שהצליח להעניק פרשנות משלו באמצעות תמונה מורכבת של מרכיבי מגדר.

זה אולי לא העיבוד הכי מפתיע או מאתגר מבחינה קונספטואלית, אבל יש בו יופי ועניין רב בתנועה ובביצועה.

 בסך הכל היה זה ערב מאד סימפטי, גם אם לא מאלה שמותירים אותך חסר נשימה מרב התפעלות, בעיקר בגלל הבחירות השקולות מאד, בטוחות יחסית, שאינן מעוררות ויכוח של ממש. ערב תרבותי, נעים מאד, לא לוקח כלל סיכונים, שמותיר טעם של יין נתזים יבש למחצה.