צילום באדיבות יח'צ של הלהקה
שלג על ראשי ההרים בדרך מניס למונקו, קצת מוקדם לדצמבר, מרכך במקצת את ההפתעה מהנוף האלפיני שמחכה לבאים במרכזה של מונטה קרלו, נוף מעשה ידי אדם. בכיכר שבחזית הקזינו מיתמרים דקלים וסביבם עצי אשוח הכורעים תחת משא שלג וביניהם אביזרי נוי תואמי העונה.
שלג- דצמבר- מפתח האגוזים, משאת נפש לרבים בעיקר במערב ובמיוחד בארה'ב שם זה כמדומני כבר חלק מזכויות הילד. בעונה זו יש מן הסתם כמה מאות הפקות של מפצח האגוזים ברחבי העולם, לדרישת הקהל.
לפני שלש עשרה שנה, יצר ז'אן קריסטוף מאיו ( jean Christophe ) גרסה משלו ל'מפצח' , שהייתה נקודת מפנה בקריירה שלו. ההפקה הגרנדיוזית -מחווה ליום הולדתו של הנסיך רנייה- התבצעה באוהל מפואר שבו היה מקום לשלושת אלפים צופים. עד אז מרבית הופעות הלהקה התקיימו באולם גרנייה ( על שם הארכיטקט שתכנן את הקומפלקס בו שוכן האולם). זמן לא רב אחר כך הוקם מרכז כינוסים מודרני ומרווח ביותר ובו מספר אולמות. שם, בגרימאלדי פורום ( Garimaldi Forum ), שוב נוצרה הזדמנות להכין שאפתנית המסתמכת על חמישים הרקדנים של הבלט בשיתוף התזמורת הפילהרמונית המצוינת של מונטה קרלו, בניצוחו של ניקולס ברושו (Nicolas Brocht ). העיתוי נקבע לעונה בה מאיו חוגג מלאת עשרים שנה מאז עבר למונטה קרלו כדיי לשמש כמנהלו האמנותי של בלט מונטה קרלו. מאיו הוא מנוי אישי של הנסיכה קרוליין, בתם של רנייה וגרייס קלי, שמעורבת בכל שלבי הפיתוח של הלהקה.
גרסת הקרקס המקורית לא עלתה מאז בגלל העלויות העצומות של ההפקה. לצערי, לא נכחתי בה במקור, אבל הציפיות לקראת הגרסה החדשה היו גבוהות ובמיוחד סיקרן אותי השם: 'להקת מפצח האגוזים'. כשעלה האור על הבמה התבררה בחירת כותרת הערב. על במה עצומת ממדים שמקיפה גם את בור התזמורת, הסתובבו רקדנים בבגדי חזרה, חלקם ישבו למעלה מול מראות איפור, דמויות צבעוניות באו ונעלמו, ליצן בדרך להיכן, אחר מהלך על כדור גומי כחול בזריזות מפתיעה, רקדנים מתאמנים על כמה ברים ניידים, דמות נשית בתלבושת סוף המאה גוערת בקבוצת הגברים ודוחקת בהם במקל. המורה של קבוצת הרקדניות מנצל כל הזדמנות ללטף את הבנות. זהו כנראה מבט הומוריסטי על הדימוי הקלישאי שזכו בו דורות של מורי בלט קשוחים, ולא בכדי. אולי משום כך אותי זה לא שעשע.
על רקע שורה ארוכה של ריקודי קבוצות במגוון תלבושות, בעלי אופי מופשט כמעט, נכנסו ובאו דמויות שונות, שמוצאם מעבודות קודמות של מאיו וקיימו אינטראקציות מסוגים שונים עם כמה דמויות הלקוחות סיפור 'מפצח האגוזים' המקורי. את תפקיד קלרה ביצעה רקדנית דקיקה שנראתה כמו ילדה במשקפיים אדירות. מרבית הסולנים ביצעו כמה דמויות, לרב, מתוך מספר בלטים, ולא תמיד היה ניתן להבחין מי בתפקיד מתוך 'המפצח' ומי הושאל מקור אחר, מה גם שלסיפור המסגרת שאמור היה לעשות סדר בתהלוכות המתחלפות, היו דמויות משלו.
אחד הקשיים האינהרנטיים כרוך בכך שמרבית העבודות של מאיו, הן מבוססות סיפור. לכוריאוגרפים שבחרו בעיקרון 'סלט מעורב' והעבודות שלהם לא צמודות לנושא שניתן למלל אותו לאורך התהליך כמו בבלטים הנרטיביים, יש חיים קצת יותר קלים. קשה בהרבה לפרק לפיסות את החומרים הלקוחים מבלטים מבוססי סיפור ולחברם מחדש ועדיין לשמור על הגדרת נרטיב כלשהו במהלך הזיווג.
ראינו כמה וכמה 'סלטים' מעורבבים שיצאו טעימים אצל כמה וכמה יוצרים מקומיים, החל באוהד נהרין שהצליח לברוא עולמות שלמים על בסיס הטכניקה הזו, החל מדקה דאנס (10 שנים לעבודתו עם בת שבע) וכלה לפירוקים וחיבורים של עבודות סלט במקור. כלומר יצירת 'סלט דור 2' וכן הלאה. גם ורטיגו 20, ואחרים הם תוצרי השיטה. וזה עובד לא רע.
כאן היה קושי עצום להפריד ולבדל חומרים ובה בעת לשמור על איזה חוט מקשר שישמור על שפיות הצופה, זה שלא מזהה את התייחסויות המרובות לעבודות קודמות של מאיו. לשם זה נעזר מאיו בדרמטורג שאתו הוא עבד לא אחת, אלן לגארד ( Alain Legarde ) . יחד פיתחו סיפור מסגרת שכולל כמה וכמה מבטים. זו בעצם תפיסה סינמטוגרפית של מספר נקודות מבט בו זמניות, סיפור ה'מפצח' המקורי שמסופר מנקודת מבטה של קלרה ערב חג המולד שנרדמת וחולמת את סיפורו של מפצח האגוזים בדמותו של חייל צעצוע מעץ שמתעורר ומתגלה כנסיך חלומותיה ויחד עם מהלכי הסיפור, עולם אגדתי שלם נפתח לה בחלומה. בסצנות אחרות, קלרה מנסה לחבור לרקדנים שאמורים לבצע את חלומה וזה עוד מבט שמתווסף לשלל הקיים, בין נקודת מבט של הרקדנים לפני ומאחורי הקלעים, על הבמה, בסטודיו, בחלום של קלרה ובחלומות שלהם עצמם.
החומרים שמהם שאב מאיו את תוכן הערב נבעו כאמור מעבודותיו הקודמות ובהן כמובן 'מפצח האגוזים', רומאו ויוליה, סינדרלה, לה בל, וסונג' ( מקסם שוא) וכן דמותו של פוק מחלום ליל קיץ.
נוצרה סחרחרת של קפיצות מוקדי עניין עם כניסתן של דמויות מזמנים שונים ומחלומות שונים, דהיינו, חזיונותיו של מאיו שבאו לביטוי בעבודות שונות. בחלק השני של הערב, התמונות הלכו והצטללו, והעושר ההפקתי והכוריאוגרפי קיבלו את מקומם הנכוןaA. יש משהו קסום בקפיצות דרך מטפוריות בין זמנים, בין סיפורים, בין נקודות מבט. לפעמים נוצר כבמטה קסם סיפור חדש, לא לינארי מתוך הגדרה, אבל מרתק.
אחד התענוגות הגדולים בערב היה לשמוע את התזמורת הנהדרת, שניגנה את 'מפצח האגוזים' של צ'יייקובסקי עם תוספות שאינן חלק מהמוסיקה המקורית. כמו תמיד תענוג לראות את אוסף הרקדנים המשובח שמרכיב את הלהקה. הרקדנית הראשית, המאד מיוחדת היא ברניס קופייטרה ( Bernice Coppieters ) שממגנטת אליה את המבט ולא חשוב באיזה תפקיד. היא הציר, אליו מפנה גם מאיו, את המבט. ברניס היא רקדנית מאד חזקה ואלגנטית שגילמה הרבה תפקידים שבהם נדרשה ליכולת תיאטרלית דרמטית ואף קומית. כאן היא גילמה את דרוסלמאייר. עם זאת, את הערב גנב ביד אחת קשורה מאחור, רקדן פלמי בשם ירואן ורברוגן (Jeroen Verbruggen ) בתפקיד הכפול של מפצח האגוזים ופוק ( מחלום ליל קיץ), בין שהפעיל את צינור מאבק האהבה רכוב על סגוויי מעוצב כפרח צבעוני, ובין שהשתולל להנאתו והנאתנו. גם בגלל הנוכחות המוצלחת שלו כרקדן וגם כי תפקידיו הוגדרו היטב והוא הצליח לברוא פרסונה בימתית קונסיסטנטית רבת חן שדבק בה אבק ממזריות.
הערב הסתיים בסצנה המונית וצבעונית להפליא, כשכל המשתתפים מתפזרים לרוחב הבמה וצועדים סביבה בשלל תלבושות מרהיבות ועשירות, תחת מפלי סרטי נייר פתלתלים ופתיתים שכיסו את הבמה ואת האולם כמו שלג מהחלומות. כל שניתן היה לראות בעדם היה ערב רב של חיוכים.