ענבל פינטו ואבשלום פולק- אבק, סוזן דלל , 3 בינואר 2014
צילום: דניל צ'ציק
כצפוי, עבודתם החדשה של צמד הכוריאוגרפים פינטו-פולק 'אבק', הניבה עוד פנינה בשרשרת ארוכה של עבודות תיאטרון מחול מלאות יופי ומסתורין, פיוט ואוירה. היכולת לבנות יצירה שלמה ארוזה לתפארת, כשכל מרכיביה טופלו בקפידה יתרה האפשרית רק בעבודת תפירה עילית בסטודיו שמתמחה בעבודה על פרטי פרטים שלכולם תו איכות תקני.
ברי שמקום כזה יתקשה להוציא תחת ידיו משהו פרוע ורעוע, נושכני וחצוף מדי. בשלב זה נראה שהעולמות הסגורים, המהורהרים, הדמיוניים הללו, רווי יופי וקסם , בועות חלום ואגדה, שבו בקוריהם את יוצריהם וכמעט אפשר לדמיין איך הם לאט מנהלים אותם ועוטפים אותם בחזרה וכבר לא נדע מי מנהל את מי. סליחה, נדמה לי ששקעתי בהזיה שקופה, תכף אתעשת.
הדבר המרתק במעקב אחרי העבודות של פינטו-פולק, הוא יכולתם, באמת, לברוא עולם בימתי סגור שבו כל מרכיבי העבודה הלקוחים מהגורן והיקב, מתרכזים אל תוך אחדות סגנונית שלמה וצלולה, מורכבת ככל שתהייה. ובכל זאת, התוצר תמיד שונה וייחודי וכמעט חד פעמי בפרטיו. כך גם ב'אבק'.
לכן את בית היוצר שלהם אכנה: סטודיו להפקת עבודות במה מרתקות.
לצמד היוצרים יש קרדיט ככוריאוגרפים ואחראים על התלבושות, עיצוב הבמה והרכבת פס הקול. כמעט הכל. אלא שהפעם לבד מהרקדנים נכנסו שתי שחקניות חיזוק שבלעדיהן, 'אבק' לא היה מה שהוא ומדובר ברוני פחימה ושמרית אלקנתי, שאחראיות על הארט, כלומר על האנימציה והאיורים, שלהם תפקיד מפתח. השתיים אחראיות לביצוע כמה מהמרכיבים הכי מדהימים ומיוחדים בעבודה וזה מתחיל בתמונה הראשונה.
על רקע של תפאורת שולחנות וכסאות בכיתת בית ספר, שני תלמידים עומדים על כסא ואוחזים במגילת נייר אדירה ועליה מוקרן סרט אנימציה מצויר ביד, בסגנון די נאיבי, מבוסס קו, של נוף כפרי, הרחק מכאן בארץ זרה. יער, נהר, גבעה ועליה דיג בודד, סביב שטים שולחנות וכסאות הפוכים, תקריב על פני נערה נזכרת במאורעות קשים ודמעות נובעות מריסיה המהודקים. נהרות נובעים גם מחלונות בית ספר. המבול כבר נסוג, ומזרקות המים הוקפאו בדו מימד. האנימציה מכניסה אותנו לאווירה הקודרת, למקום- כמו ברבות מהעבודות, מקום אור בטעמים נורדיים- ומרמזת על סופו של אסון ותוצאותיו על רקע של עבר שקדם לו.
הנה כתה. זו חייבת להיות 'הכתה המתה' של תדאוש קנטור, בין אם לכך כוונו יוצרי 'אבק' או לא. בינתיים גם קנטור, הבמאי הפולני המיוחד הזה, כבר מת. 'הכתה המתה' שלו יושבת לבטח בפנתיאון מיטב עבודות הבמה של המאה ה-20. היוצרים עצמם שולחים אותנו למקום אחר ב דברי הקדמה בדף הערב ובה משפטים נשגבים כמו "עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כמו אבק".
פואטיקה ענוגה בצד, מבחינת תפיסת הבמה, בנישה שלהם בתוך סוגת תיאטרון המחול, ובמידה מסוימת בתפיסת הגוף המבצע, יש משותף ביניהם ובין ג'וזף נאדג', הכוריאוגרף הצרפתי-סרבי הוותיק. שניהם נזקקים לסט עמוס חפצים, שקדרות שורה עליו. השחקנים-רקדנים פועלים בתוך מיקרו קוסמוס מנותק מהמציאות מחד באמצעות נרטיבים סוריאליסטיים, אבל מתייחס אליה ואל חולייה וקשייה,בדרכים משלו.
שניהם הצליחו לשמור לאורך זמן את הקו האמנותי המורכב, אולי משום שלשניהם רקע ומקורות השראה מכמה דיסציפלינות וביניהם אמנות פלסטית.
הבמה של 'אבק' מתאפיינת –כמו בשורת העבודות האחרונות של פינטו-פולק- במונוכרומטיות, גווני לבן מאובק בעיקר, הרהיטים מנוגרים מעץ לבן, התלבושות אחידות לשני המינים; סוג של טוניקות חופשיות בהירות שמגיעות לברכיים ושוליים רקומים בפס כחול. על רקע זה בולט שחקן מבוגר אחד ( צבי פישלזון, שמלווה את העבודות של פינטו-פולק מזה שנים). הוא לבוש שמלת חלוק שחורה ארוכה על גרביים שחורות וחובש כיסוי ראש צמוד. פניו מאופרים בלבן ונדמה שחריצי הגיל עוד הודגשו והוא נראה עתיק. דמותו הקפואה והמאיימת מזכירה את דמות מלאך המוות ב'חותם השביעי' של ברגמן. יש לומר: אינגמר ברגמן,.
והנה הכתה מולנו הולכת ונרקמת. כל המשתתפים מתנהלים כאילו מפרקיהם עשויים קפיצים זעירים, כל צעדה מהדהדת בכל מפרק, הראש מתנועע, הזרועות. לפעמים הטורסו נדרש לנטות לאחור או קדימה כדי לייצב את הגוף המפורק במבקש את המרכז שלו ולא מוצא. זה נותן לכל ההתנהלות על הבמה איכות של גופי צעצוע. הגוף רוטט וצריך להפעיל כל כך הרבה חלקים כדי להתקדם מעט ואילו הפנים מוגבלים באופציות הבעה. עם זאת, הרבה פעמים הקהל מגיב בצחקוק לגוף המגושם והגמלוני, להליכה צ'פלינית מתנדנדת, להתנהלות בסגנון הסלפסטיק. השימוש בהבנית התנהלות פיזית לא מציאותית בעליל יוצרת הזרה שמשתלבת להפליא בסיפור כולו, סיפור-אגדה-זיכרון או חלום שלידתו בטראומה וסופו ביקיצה למציאות כואבת לא פחות.
חייכתי לא פחות כאשר בסצנה מינורית אחת, נאספו כמה מהמשתתפים והניחו את ראשם על הצד, לחי אל לחי, ראש מעל ראש, כמו טוטם של ראשים אופקיים מסודרים לגובה, במעין אזכור לסצנה גאונית מתוך 'כלולות' (סטרווינסקי, 1923) של ברוניסלבה ניג'ינסקה ( אחותו של.).
קשה להפריד ולבודד תרומתם של מרכיבים ספציפיים במארג כה צפוף ומעובד, ולהצביע על אלה שתרומתם גדולה משל אחרים.
עם כל ההערכה הגדולה שיש לי לעבודת הרקדנים ביצירה ובמיוחד לאנרגיות המיוחדות של הרקדן בתפקיד המורה והתלמיד מיראי מוריאמה, אורח הלהקה, נדמה כי הפעם המקומות שהרשימו ביותר, המרכיבים הייחודיים והמקוריים ביותר, אלה שהצליחו לגעת ולחדור מתחת לעור באופן כה מדויק, היו מרכיבי הארט, הרישומים והאנימציה והאופן שבו הם שובצו בעבודה . דרך אחרת לומר, זו הבחירה בהם ככלי מוביל בין מרכיבי האמנות של 'אבק'.
את המגילה הפותחת הזכרתי וסרט האנימציה יחד עם הבחירות המוסיקליות המיוחדות, הוא יצירה העומדת בזכות עצמה, אבל גם נגיעה מינורית אחת, יכולה לגרום התרגשות. וזה קרה כשאחת התלמידות יושבת יד השולחן ובוכה. הבכי מתגבר ולאט שוטפות הדמעות ואז היא פותחת גליל נייר ארוך שעליו מצוירות דמעות גדולות שחורות והדף עובר את שולי השולחן וזולג מטה. רגע כזה לבדו עשוי להצדיק את הערב. והיו עוד כמה.
את חלקי הפרקים והתמונות בקולאג' קושר טקטוקו של שעון, המסמן את הזמן שאוזל. הנה בא המבול ול'הכתה המתה' אין תיבת נח. 'אבק' הוא החומר ממנו באנו ואליו נשוב, גם אם בדרך יסתחרר ויעוף וימריא ויכבוש פסגות. בין לבין נחוג ונחול ומלאך המוות ימתין מעבר לפינה בסבלנות אין קץ. בשביל זה משלמים לו.