צילום : תמי וייס

לאמיר קולבן יש לא מעט זכויות במסגרת תולדות המחול העכשווי בישראל, כיוצר פעיל במשך כמה עשורים ואחד הראשונים שיצירתו הייתה מחוברת לסביבה החברתית פוליטית ונוסחה בתפרים גסים ישירים, אם תרצו, בנוסח אמנות מגויסת סוציאליסטית. כל זאת בתקופה שהקהל העדיף לראות מחול 'יפה', אסתטי ונהר לערבי הרפרטואר של 'בת דור'.

קולבן שעבר כמה גלגולים ושרד, מנהל מזה 17 שנה את להקתו הנוכחית וגם זו ידעה עליות ומורדות. לא רק במבחן הקהל, אלא גם מבחינת ההערכה המוסדית שהיתרגמה לפגיעה בתקציבים.

גם בעבודות הפחות מוצלחות שלו, תמיד אפשר היה להעריך את המיומנות בבניית קומפוזיציות על הבמה, ביכולת למצוא בגוף הרוקד עוד פנים, ולתכנים  שאליהם הוא מתייחס, היה משקל סגולי גבוה.

עם זאת, כבר שנים לא פשוט לצלוח את העבודות ולראות אותן כמופע בימתי נטו מבלי להיות מודע לאיזה מאמץ של קולבן להתחכם לקהל. כוונתי, שחלק מההחלטות הכוריאוגרפיות מצטייר כבא מתוך רצון לרצות את קהל היעד שאליו הוא מבקש להתייחס. דהיינו, קהל נבון, מעודכן, מעורב. הקהל  שאתו הוא מבקש לקיים דיאלוג, אך מפקפק ביכולתו להיות מוערך.

 בערב זה ראיתי שתי עבודות. הראשונה, זו שהתרחשה על הבמה ועניינה מחול עכשווי שמסמן שורת אסוציאציות שמחברות אותו למציאות חיינו בנושאי יחסים בין-מגדריים, מציאות פוליטית, משחקי כח ושליטה, גבולות מטושטשים בין ממסד ופרט. הניסיון לחבר את כל התכנים הללו תחת דימוי של חומות ומעברי גבול היא לגיטימית לחלוטין ומכאן והלאה כל צופה יחבר לו נרטיב על פי נטיותיו. רצוי ואף הכרחי לשמור את מילותיו של היוצר לסוף. תנועה מדייקת את תכניה באמצעים לא מילוליים.

בעבודה הזו, קולבן הצליח במיומנות רבה ליצור התרחשויות מורכבות שזרמו ונמזגו אחת אל הבאה אחריה בלי לחוש בתפרים גסים. השפה שלו התרחבה ופינתה מקום לביטויים אישיים של צוות רקדנים שעשה עבודה ממש טובה. לא לכולם אמנם יש אותו רקע וניסיון וההבדלים ניכרים, אבל מספר רקדנים, ובעיקר רקדניות הפתיעו בנוכחות המיוחדת שלהם.

יש בעבודה הזו בהחלט  הרבה מעבר למיומנות של קולבן בלבד והיא אחת מבין העבודות היותר טובות שזכורות לי מהעשור האחרון. ראוי לציין לטובה את תרומתו של קולבן לעיצוב הבמה והמוסיקה. הרעיון לגרור למסך האחורי גיליונות ארוכים של ניר אריזה חום פשוט עבד היטב. הגיליונות קיבלו טקסטורה מעניינת בזכות עבודת קימוט ויישור מחדש. כבר בעבר ראינו שהאור נופל נפלא על נייר חום.

גם הבחירות המוסיקליות והעיבודים שלהם עבדו היטב ושרתו את העבודה. נכון, כפי שהעירה צופה שיצאה מהמופע, המוסיקה הבלקנית מזכירת את העבודות של ברק מרשל, אבל לזכותו של קולבן, המוסיקה הזו הזינה לא מעט יצירות בימתיות, ראה 'ורטיגו והיהלומים'   וקירבת דם של ממש ראינו לאחרונה בעבודה של דניאל אגמי לאנסמבל בת שבע, שבה היא משתמשת במוסיקה ברק מרשלית אבל מרחיקה ומשתמשת באותן מחוות גוף שאופייניות לו, אחד לאחד. לא זכור לי שאיש התלונן.

קולבן , לפחות, לא אימץ את שפתו של מרשל, אלא יצר מרחב תנועה שונה בתכלית. במיוחד אהבתי את בחירת השיר המסיים ( באיטלקית?) עם שתי ווקלי סטיות מדהימות, שיר נוגה שליווה סולו נהדר לרקדנית ששיערה הארוך מכסה את פניה ומשמש חיץ, או גבול, אם תרצו בינה התבוננת פנימה,לבין הצופה המתבונן לעברה.

לפעמים כשאני באה לראות יוצר שמעורר תחושה אמביוולנטית מסיבות שונות, אני מנסה לדמיין את העבודה בסביבה ניטרלית, למשל בחשיפה בינלאומית של מחול באתונה. אין לי ספק שאם הייתי רואה את העבודה שם לפני שנתיים, הייתי בהחלט רוצה להכיר יותר טוב את היוצר.

העבודה השנייה שרכבה על הראשונה, היא מה שראוי לכנות 'המניפולציה, או המאמץ הסמוי, אך המוחש של קולבן להעניק לעבודותיו נופך, יומרני לעתים קרובות, שבא כנראה משום שקולבן לא ממש סומך על קולבן וזה ממש בעוכריו.

כדי שהקהל יבין שהשם ( המוצלח, אגב) מתייחס לשני מעברי גבול- צ'ק פוינט צ'רלי בברלין ושער מנדלבאום בירושלים- נדרשו הצופים לציית להוראות כניסה משונות, לעבור תחקיר בטחוני, להציג תעודות מזהות וזאת לא על ידי שומרים במדים, אלא רקדנים בטייטס צבעוני ובגדי במה נאים, אך מעוצבים יתר על המידה.

מחשש שאולי מישהו לא הבין את הרציונאל, המשיכו הרקדנים להטריד את הקהל מעת לעת, טיפסו על מושביו, מיששו את עורפו וליטפו את ראשו. רקדנית חביבה בפוזה של מדריכת קורס צלפים הפחידה אותו בבקשה מאנשים להזדהות בפומבי וכן הלאה. יש מי שחושב שזה משעשע. אינני נמנית על אלה.

בעיני זו מניפולציה שבאה לידד שני מחנות בעלי תפקיד שונה לחלוטין. במילה אחרת- חנופה. רקדן בא להופיע וצופה בא להתבונן. תנו לו. זו החלטה שבאה ללחוץ על הפואנטה בפטיש, להאכיל מבוגרים בכפית. זו כפייה יומרנית בפטרנליזם שלה.