צילום- גדי דגון

 ערב רפרטוארי של הבלט הישראלי מתמודד עם הצהרת הכוונות של ההנהלה החדשה – בעידן שאחרי ברטה ימפולסקי –  ובראשה, המנהל האמנותי של הלהקה עידו תדמור. גם אם בדף התכנייה שמה של המנכל'ית מקדים את שמו- פרקטיקה שאינה מקובלת בתחום וגם אינה ראויה-  עתיד הלהקה והמוניטין שלה תמיד יהיו קשורים עם הניהול האמנותי.

הערב נפתח בביצוע 'שופניאנה' , למוסיקה של שופן, שיצר מיכאל פוקין ב- 1907 , בלט ללא עלילה ברוח הבלט הרומנטי.

 הלהקה כולה ביצעה את העבודה ברוח אקדמית, קפואה משהו, כאילו גורלה תלוי בביצוע דקדקני וכל זאת תוך וויתור על רוח הדברים. נדמה שההנחיה המרכזית הביאה אותם להתרכז במניירות של מחול זה ולא באנרגיה הרומנטית של הסילפידות השואפות להתנתק מכוח הכבידה הגשמי אל הספירות הרוחניות. במצבי ההשהיה בעיקר, אבל גם בריקוד עצמו, אימצו רקדניות הקור דה בלט במיוחד, אבל לא רק הן, תנוחות וזוויות נוקשות של צוואר, טורסו ועוד שנראו אמנם על דרך הגזמה, בתחריטים תקופתיים, אבל מתקבלים ממש לא טוב על הבמה. אני מאמינה שאחרי תקופת הרצה יכול לבוא שלב שחרור שבו העבודה החיננית הזו תקבל את הביצוע הראוי לה וזה לא בשמיים. בכל מקרה, בביצוע הערב אציין לטובה את סבטלנה גורדייבסקה במיוחד בפרלוד ואת ולדימיר דורוחין- הגבר היחיד בחבורה- שפרח עוד יותר לקראת הסוף.

בהמשך, זכה יותר היוצר העצמאי הצעיר עידן שרעבי, בהזדמנות ראשונה לעבוד עם הלהקה. בעבודה משתתפים ארבעה רקדנים: ילנה רוזנברג, ליסה מנץ, נועה כהן ועמית ירדני. זו עבודה עכשווית, היחידה שלא נרקדה על פוינט. היא התבססה על פיתוח של רצף סריאלי של משפטי תנועה זורמת של ירדני שהיטיב לשמור על תחביר אישי של הכוריאוגרף ובא לביטוי במיוחד בעבודת הרצפה שלו. ביצוע הרקדנים היה מוצלח ולא נראה שהיה להם קושי לעבור לשפה מוכרת פחות, עם זאת החומר כולו לא הצליח לעורר עניין רב וסבל מלולאתיות בלתי פתירה.

 את הערב חתמה העבודה 'ירח מעל יופיטר' של הכוריאוגרף האמריקאי דווי רודהן למוסיקה של רחמנינוב . זו עבודה קיצבית, דינמית ומהירה, טכנית מאד, תובענית והלהקה נראית בה מצוין. נראה שכאן הכי נח להם.  רודהן –שבא מאלוין איילי ומנהל את 'קומפלקשן'- הוא כוריאוגרף פורה ומיומן  שמצליח יפה בארה'ב ויצר לכמה מהלהקות הגדולות שם. יש לו תפקידים טובים לרקדנים גברים בהם נחשפים מיטב שריריהם בתנוחות טווסיות לצד ביטויי פאתוס. לא רואים היום אחזקות של כפות ידיים של כל הלהקה בסגנון ראוותני כזה וזה נראה קצת משונה וארכאי. אבל החומר יושב עליהם מעולה, עם הרבה ברוורה, פרטנרינג, דיוק, תאום וטכניקה חזקה.

התמהיל בסך הכל הצטייר כנוסחתי וזה לא נאמר לשלילה. הערב מוכיח שיש לבלט הישראלי מה להציע, ובעיקר לאן להמשיך הלאה ולהפוך ללהקה הרבה יותר רלוונטית ממה שהיא הייתה.

בינתיים תפקידו של עידו תדמור, מנהלה האמנותי המוכשר של הלהקה, הוא בעיקר להביא רפרטואר טוב, השאר יסתדר בהתאם.