ערכנו משאל בקרב מספר אנשי מחול ובעיקר יוצרים מבניהם ותהינו אם לשאלה "מה ישראלי במחול ישראלי" עדיין יש מקום בתהליכי היצירה המקומית וביקשנו לשמוע את דעתם. נדמה כי כיום גם אם השאלה אינה במרכז השיח המחולי, היא עדיין עולה וצפה מדי פעם בהקשרים שונים. השלכנו חכה וסמכנו על היוצרים הישראלים שיספקו לנו תשובות מאירות עיניים.
מאחר וכוריאוגרפים שונים משכו את התשובה לכיוונים שונים, ערכנו סיבוב שני בין אנשי מחול ממדינות שונות, בעיקר מבקרי-מחול. תשובותיהם נמצאות בהמשך הכתבה.
* * *
רננה רז: "במחול הישראלי וברקדנים הישראלים יש משהו חם, כמו אש.
יש אינטנסיביות בגוף ובהתרחשות הבימתית, גם אם היא קיימת מתחת לפני השטח.
המחול הישראלי ישיר, מאד פיזי ובעל מתח רב."
רונית זיו: "נסתכל בשמות. לרבות מיצירות המחול בארץ יש שם בשפה אחרת כי זה מסתדר (לעיתים) טוב. שמות יצירות המחול, כשהן בעברית זה הרי ברור, אבל כשנותנים כותרת שלא בעברית, זה רק מזכיר לנו שאנחנו כאן,
במזרח התיכון, גם היינו רוצים להרגיש משושלת נסיכות פולנית או אוסטרית. כשנותנים כותרת למחול בשפה זרה, שואלים אותך תמיד, למה? למה לא בעברית. אם כי השאלה היא במקומה ואין על כך שום טרוניה, אבל זה למשל,זה מאוד ישראלי במחול הישראלי."
רמי לוי: "ממממ …. לא כל כך יודע מה לענות על זה. כמובן שעבודות מחול מסויימות בארץ יונקות את השראתן ומתעסקות בנושאים "ישראלים" כמו לדוגמה "זכרון דברים" ו"קיר". אני באופן אישי תמיד הכי נפעם כשאני פוגש את האוניברסלי ביצירת אמנות."
אוהד נהרין: "לדעתי זהו חיבור בין שני מושגים שממש לא מעניינים אותי. לא כי זה משעמם, אלא כי זו טעות לחבר גיאוגרפיה לאמנות – לכל אמנות – בין אם זה מחול, אמנות פלסטית או קולנוע. אין חיה כזאת. זה תוצר לוואי שצובע את העשייה במשהו כמו מייק-אפ. אם יש ישראליות בחמרים או במרכיבים, ייתכן שבתהליך של זיקוק של העבודה המוגמרת הם ניתנים לזיהוי כבעלי מקור אתני, תרבותי, דתי או לאומי, אבל אם החומרים האלה לא עברו סובלימציה, זה מחליש את היצירה. ביחוד אם מדברים על מחול. הסובלימציה צריכה להיות כל כך חזקה שאם עדיין המרכיב האתני נשאר דומיננטי, אז זה רע.
יוסי ברג: "המחול הישראלי שואב את אופיו ותכניו מכאן ועכשיו, ולפיכך ניתן לומר שהמחול שלנו מדבר בגובה העיניים, הוא מחפש זהות, הוא אנרגטי, עמוס, ריקודי. יש בו תנועה ולעתים הוא מתמקד בפן התנועתי של ההופעה ופחות במלל או בפן התיאטרלי של ההופעה. יש בו תנועה מתפרצת, לעתים כבדה כמו מחוברת לאדמה. ולפעמים המחול שלנו שלנו לוקח את עצמו קצת ברצינות יתרה."
סיקי קול: "מה ישראלי במחול הישראלי? קודם כל זה ה"יאללה ביי": גם וגם. פרוע ומעודן. בה בעת הוא גם חומוס-טחיה-צ'יפס-סלט; זריז, תוקפן, מוכר ומוכר, פונקציונלי, חסר השראה, פשטני ורהוט. משקף את הבלגן ומתעלם ממנו.ממלא את הבטן. לא גורמה אבל משביע. מדי פעם הוא ציפור שיר נדירה, הברקה ייחודית שלחשבה קודחת יצירתית: מיוחד, חוצפן ואז אנחנו כל כך אוהבים, גאים,כלכך מנוחמים מרגש."
אמיר קולבן: "אם ניתן להכליל ולומר משהו על הישראלים (וכמובן שכדרכה של הכללה, היא חוטאת לאמת) זה יכול להשמע כך: בוטים וישירים, חסרי עידון ואיפוק, בעלי עוצמה אך נטולי סיגנון, זורמים, גם לקראת התנגשות אפשרית, חמים ומהירי חימה, עומדים על שלהם ועל של אחרים, כדי לא לצאת, חלילה, פראיירים, חיים עד הקצה ועל הקצה.
וזו, בעיני, הדרך היחידה לאפיין מחול ישראלי (שוב, בהכללה חוטאת)."
גילה טולידאנו: "מימד הישראליות במחול הישראלי שואף לאפס. רוב רובם של נושאי המחולות הם כלליים ואין בהם משהו המאפיין את החיים המורכבים שלנו; לא הנוף בו אנו חיים ולא ההיסטוריה והמקורות. היחידה שעסקה בשאלה הזו היתה שרה לוי-תנאי וקשה להגיד שיש לה המשך. כמו כן, לא נוצרה לשון תנועה המבטאת במשהו את ההוויה הישראלית, הנוף והמורכבות החברתית. הדברים אמורים לגבי הריקוד האומנותי וגם לגבי המחול העממי שתחילתו בחיפושי דרך (רבקה שוטרמן, לאה ברגשטיין, זאב חבצלת ועוד) והמשכו – ברדידות וסתמיות. יצירת ריקודי עם הפכה לתעשיה ולא לחיפוש דרך וביטוי מקומי וישראלי.
צר לי שהדעה שלי היא כל-כך פסימית. אבל ראיתי דברים בתחילתם, בהתהוותם ובהמשכם ואינני יכולה שלא להצטער על מה שקרה בהמשך הדרך בכל תחומי התרבות והאומנות ובעוד תחומים שלא קשורים ישירות לנושא."
אשרה אלקיים: "למרות שקשה מאוד לציין איפיוניים כשמדובר במחול שהוא מבוסס על יצירה אישית, אנסה בכל זאת להעלות מספר קוים שנראים לי אופיניים, כמו:
חיות, אנרגיה. חוסר שקט, התלבטות, התעסקות בנושאים שקשורים במאבק; אישי, בין-אישי/זוגי, חברתי, לאומי וכך הלאה."
עמית גולדנברג: "טוב, לנושא השאלה אני צריך עוד קצת לחשוב…"
רמי באר: "…היוצרים הישראלים, הם הישראלים במחול הישראלי…
אני לא יודע אם אפשר לשים את הישראליות תחת הגדרה אחת. בסופו של דבר העניין מתמצה ביוצר האינדיבידואלי ובשפתו. בכל אופן, בעשייה הרבה שיש בארץ מתגלים בהחלט יוצרים מענינים עם מגע אישי ושפה ייחודית., אבל שוב – לדעתי זה עניין אישי ולא לאומי."
דוד דביר: "המיוחד במחול הישראלי שהוא מקומי. הקלאסי והמודרני הם הרי לא תוצרת הארץ, אבל המחול המקומי העכשווי מבוסס על סיטואציות שמקורן ברחוב, במצוקות ובקשיים ובקיצור – בחיים שלנו כאן ועכשיו."
ירדנה כהן: "בשבילי ריקוד ישראלי הוא ריקוד כנעני. כיוון שמשפחת אבי חיה כאן מזה דורות ולמעשה מעולם לא עזבה את הארץ, המחול הכנעני טבוע בי וקצב האדמה פועם בדמי. כשלמדתי בדרזדן שמעתי פעם את מרי ויגמן ופאלוקה מתלחשות מאחורי גבי : "הפלשתינאית הזאת לא בשבילנו". זה היה בשעת הופעה של אודאי שנקר. בתום ההופעה, כשניגשתי אליו מאחורי הקלעים, נסערת, הוא הרגיע אותי ואמר: "חזרי לארצך ולמולדתך, שם השורשים שלך!" לימים, נתן אלתרמן הציע לקרוא לריקוד הראשון שלי בשם 'שורשים'."
יהודית ארנון: "דוגמא למחול ישראלי התקיימה אצלי למשל, כשיצרתי את "גרעין וקליפה" ב-1974, אחרי מלחמת יום-כיפור. העבודה עסקה בדיוק במה שקורה לנו כאן… כשכל כך הרבה גברים מתו. כל הרעיון ליצירה נסוב על כך שאנשים בכל זאת צריכים להמשיך לחיות. הגרעין בשבילי הוא האשה והקליפה נושרת בגלל המלחמה…"
יסמין גודר: "כשבאתי לארץ הרגשתי שיש כאן איזושהי אנרגיה, חיפוש אחרי משהו עוצמתי, מלא, טוטאלי . אבל התחושה הזאת נרגעה קצת ובסופו של דבר אני לא רוצה לחשוב שיש משהו כזה כמו 'מחול ישראלי'. מחול הוא משהו מורכב וגם הזהות של בני אדם מורכבת. כל אחד מביא אתו למחול את האינדיבידואליות שלו. כן, יש כאן איזשהו מקום חשוב למחול ואני מרגישה שאני חלק מהקהילה, אבל אני גם מרגישה חלק מקהילת המחול בניו-יורק."
המשאל מארח:
אנה קיסלגוף, ארה'ב.
מבקרת המחול הבכירה של ה'ניו-יורק טיימס'.
" בתשובה לשאלתך: עד עתה לא ראיתי מרכיב ישראלי במחול הישראלי. בחלקו, מפני שראיתי בעיקר את להקת 'בת שבע' ומספר להקות קטנות אחרות. אוהד הוא אוהד וכך נתפסת היום 'בת שבע' בעיני. אני עוקבת אחרי היצירה שלו מהתקופה בה שהה בניו-יורק, דרך עבודתו ל-NDT בהולנד. למרות השינוי שחל בעבודתו, ליצירתו יש חותם אישי.
בזמנו כאשר רשויות התרבות בקנדה דרשו שיצירות מוסיקה ומחול יכילו תכנים קנדיים השאובים מההיסטוריה והספרות הקנדית, אני העדפתי את עבודתו של ג'יימס קודלקה * , לימים מנהלו האמנותי של הבלט הלאומי של קנדה יוצרם של בלטים חסרי עלילה, שהיו עדיפים על עבודות שליוצרים בינוניים שיצרו על פי תכתיבי תוכן.
כך שאם בכוונתכם לשאול על מחול ישראלי בעל מרכיבים ישראלים בתכניו, אומר כי במחול של נטע פולוורמאכר ששואבת מחוויות ילדותה (בקיבוץ, א.ב.) בישראל יש מרכיבים ישראלים, אם כי עכשיו היא נחשבת ליוצרת אמריקאית שבסיסה בניו-יורק.
הסוגיה שהעלתם מסובכת למדי, הרי אנו מדברים על מחול מודרני. בבלט אפשר לדבר על האסכולה הצרפתית, הרוסית או הדנית כמו גם סגנון ווגנובה. במחול מודרני הכוריאוגרפיה נבנית על גופו של היוצר. לפחות כך היה פעם.
וכן, הגוף מצד אחד, הוא תוצר של החיים והאקלים הישראלי. כששאלתי את מרתה גראהם מדוע היצירה שלה היא אמריקאית בעיניה, ענתה לי: כי אני אמריקאית.
הוגן למדי".
בברכה,
Anna Kisselgoff
* James Kudelka, National Ballet of
רוברטו קסרוטו, איטליה.
יזם ומנהל מסגרות מחול ופסטיבלים בעיקר בגרמניה ואיטליה.
"לאחר ביקורים חוזרים ב'חשיפה בינלאומית' בסוזן דלל ומפגש עם האמנים, אני מרגיש שיש בישראל אנרגיה מיוחדת ותפיסת זמן שונה ( מהירה) ויתכן שאלו משפיעים על אורח החיים וכן על האופן בו הישראלים יוצרים ומופיעים על במה.
ייתכן שהקשר עם המקום הספציפי, העם הזה על ההיסטוריה שלו והמסורת, היוזמות והסתירות, אופני ההתיחסות ודרכי האינטראקציות שלו, משפיעים על תמונת המחול ועל הדרך בה אנשים מסתכלים עליו.
יש דבר מה מיוחד מאד שראיתי אצל מספר אמנים שאני עוקב אחריהם בשנים האחרונות. לכל אחד מהם יש זהות משלו, לכן אני מתקשה לראות אותם רק כיוצרים ישראלים.
חלקם מעזים לנתב דרך עצמאית עם זהות משלהם, קשובים לאנרגיה ולדחפים האישיים ליצור ולתקשר. אני מתייחס במיוחד לאלה שלוקחים סיכונים ובורחים מהסגנונות השיגרתיים ומחפשים את קולם, אפילו את צעקותיהם
ב'חשיפה הבינלאומית' האחרונה, אציין במיוחד את יצירתה של יסמין גודר שמגלמת את הדברים הללו בחיפושיה המתמידים אחר המתח בין מבנה חזק ואינטנסיבי ובין התמודדות עם מציאות חייו של המבצע במסגרתו."
Roberto Cassarotto,
תומאס האן, גרמניה
מבקר מחול ואמנויות במה לגופי תקשורת רבים בצרפת וגרמניה.
" אנסה לענות: עבורי, סצינת המחול הישראלי נדמית עצמתית, עשירה, מלאה באנרגיה וכישרון. כוריאוגרפיה היא קודם כל בטוי אמנותי מייצג, כך שכל מחול שיבוא מישראל ושאינו מחובר לחלוטין למציאות המקומית, יהיה ככל הנראה חסר משמעות.
לאור כל היצירות הישראלות שראיתי עד עתה, נראה לי שהיוצרים בישראל לכודים- לא אמנותית, אלא מבחינת התכנים מאחר והם נאלצים להתעמת עם סוגיות קונקרטיות. כמובן, יש בידם אפשרות להשתמש במטפורות. גם כשהם מבקשים ליצור אמנות טהורה, נראה כי הגוף אינו נשמע. עבודות רבות מבקשות לתאר את השלכות האלימות הנובעת מהסכסוך עם הפלסטינאים והשפעתו על החברה בישראל. פירושו, מתח, חיכוך בין קבוצות, בין יחידים או זה המתחולל בתוך הגוף האישי עצמו. יש שיבטאו את המרכיבים האלה באופו ישיר ובוטה, במקרים אחרים זה בא לבטוי באופן לא מודע.
איך להיות מופשט בהקשר זה או לדבר על אושר? נדנמה שהמחול בישראל מאתגר בכלל את האפשרות ליצור אמנות לשם אמנות. הנסיונות הללו עשויים להסתיים בפירכוסים או בתנועה אקסטטית ואלה, באופן בלתי נמנע מובילים לריקוד ולמוסיקה קולניים ביותר, כדי להאפיל על הרעש והמתחים שבחוץ.
בסופו של דבר, הכל מוביל לתמונה בעלת משמעות אוניברסלית. אוכל לומר רק שמעולם לא חזרתי הביתה בתחושה שצפיתי במחול ישראלי באדישות.”
Thomas Hahn
טרו סארינאן,
רקדן וכוריאוגרף פיני מוביל.
"נדרשת זהירות ואחריות עילאית בכדי לנסות לזהות ולקרוא בשמם של מאפינים 'לאומיים' במחול!
במקרה הגרוע זה עלול ליצור תמונה מלאה בסטריאוטיפים.
לאחר שאמרתי כל זאת, אני כן חושב שלרקדנים ישראלים עכשוויים יש איכויות ספציפיות. הם מאד ישירים, לא מתוסבכים ובעלי גישה מעמיקה לחומרים תנועתיים".
.
Tero Saarinen
אקיקו טאצ'יקי, יפן
מבקרת מחול בכירה בעיתונות יומית ובמספר כתבי עת ביפן ובאירופה.
" הרי התרשמותי: בהרבה מופעי מחול ישראלי שראיתי מצאתי שיש אנרגיה מחולית חזקה, איכויות דרמטיות אינטנסיביות ומתח רב נוכח המציאות הפוליטית שאתם בישראל נמצאים בה יומיום.
וכתמיד, נוכחות מדהימה של הגוף הרוקד."
ז'ין שינג, סין
רקדנית, כוריאוגרפית, מנהלת להקת מחול ופסטיבל מחול בשנחאי.
"תודה על השאלה, התענוג כולו שלי:
התובנה הבולטת שמצאתי תוך צפייה במופעי מחול של יוצרים ישראלים, היא שבלי קשר למינם, רקדנים ישראלים יש נוכחות פיזית חזקה, בלתי רגילה על הבמה. הרשימה אותי כמות היוצרים בישראל וטווח מגוון היצירות, יחסית למדינה כה קטנה.
עבורי זו עדות למעמד החשוב שמיחסים לאמנות בארצכם, בכל שכבות החברה.
Jin Xing, director of Shanghai Dance. Dr.
אאולי ראסנן, פינלנד
סופרת ומבקרת מחול ומוסיקה של העיתון היומי 'הלסינקי סונומט'.
" הכרותי עם המחול הישראלי מסתמכת בעיקר על מופעי להקת 'בת שבע', מספר יצירות של רמי באר בביצוע 'הלהקה הקיבוצית' וכוריאוגרפים כגון רינה שיינפלד, שרון אייל והרקדנית טליה פז. ראיתי גם לפנני כמה שנים יצירה של כוריאוגרף צעיר בשם ברק מרשל, שאת עבודתו אהבתי.
להקת 'בת שבע' היא הטובה בין הלהקות הישראליות ואוהד נהרין הוא כוריאוגרף נפלא שמשתמש בזויות מבט מורכבות על עולמו. כשאני צופה ביצירותיו אני חשה בנוכחותם של חיים אמיתיים. שפת התנועה שלו מרתקת בעיני. לו היו מתיחסים למחול כמו אל קולנוע, נהרין היה מקבל מזמן את פרס האוסקר של יוצרי המחול. נהרין הוא משכמו ומעלה
אך נעים לראות בין שורות רקדני הלהקה יוצרת צעירה מוכשרת בשם שרון אייל.
תכונות המחול הישראלי לדעתי הן:
תחושת נוכחות חזקה,ביטוי ישיר, דמיון,טכניקה מבריקה ופקחות.
מבין הרקדנים הישראלים שהכרתי, טליה פז היא הבולטת שבהם. את כל התכוונות החשובות של הרקדן היא מייצגת בביצועה לסולו של קרולין קרלסון- "לה פרולה דל אקווה"*. שנוצר עבורה במסגרת פסטיבל וונציה." ( הסולו המשובח בוצע לפני מספר שנים ב'פסטיבל כרמיאל. א.ב.)
Auli Rasanen, 'Helsingin Sonomat',
*La Parola dell' Agua
——————————————————————–