בלט לוריין ( ננסי, צרפת) בהיכל האמנויות בהרצליה, 7 בנובמבר

צילום: Bernard Prudhomme 

אורה ברפמן  

 היה זה ביקורה הראשון של להקת בלט לוריין בישראל. הלהקה שמושבה בננסי, היא להקה רפרטוארית ותיקה שהבחירות האמנותיות שלה השתנו בכל פעם שהתמנה מנהל אמנותי חדש ולכן נדרשו הרקדנים להכיר סוגות מחול מגוונות. רב המעברים עברו ללא זעזועים ותחלופה מסיבית של רקדנים. בשנה האחרונה עם התמנותו של פיטר יעקובסון, נשארו מרבית הרקדנים במקום, דבר שמעניק תחושה חשובה של אנסמבל.

זו הזדמנות לשוב ולהרהר במשמעות העובדה שבישראל, בה היו בעבר שלש להקות רפרטואריות מודרניות; הקיבוצית, בת שבע ובת דור ואילו כיום- כלום. בעוד בעולם משקיעים יותר ויותר בשימור, שיחזור ותיעוד, אצלנו גדל דור שהמציא את הגלגל אתמול ולכן חסר יותר מהכול פרספקטיבה לביקורת עצמית. קצת פרופורציות, מבט פס רחב במקום שליפת קטעים נקודתיים מהיו- טיוב. קשה להיות אוונגרדיסט כשאינך מכיר את העבר שנגדו אתה יוצא  כביכול.

תכנית הסיור של בלט לוריין שעלתה בהיכל האמנויות בהרצלייה, כללה שלש עבודות  והצפייה בהם דמתה במעט למסע ארכיאולוגי שבו נחשפים ממצאים שמקיפים חמישים שנות מחול מודרני, החל מעבודה פוליטית מאד חשובה של מרתה גראהם, הכוהנת הבלתי מעורערת של מחול מודרני אמריקאי וכלה ביצירה קוטבית של מוכתר המהפכה הפוסט מודרניסטית במחול , הלא הוא מרס קנינגהאם.

"סקיצות של דברי הימים" של מרתה גראהם מ-1937 היא תגובה, הייתי אומרת, פוסט טראומטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה  והתגברות הזרמים הלאומיים ובמיוחד הנציונל סוציאליסטים שבישר את מלחמת העולם השנייה.

לעבודות של גראהם תמיד יש בסיס נרטיבי, אבל הטיפול שלה הוא באמצעות הריקושטים הרגשיים.  התכנים עוברים תהליך עידון והפשטה והתנועה האקספרסיבית משמשת לה נשק. היה מרתק לראות את הלהקה המצוינת הזו מחזירה לחיים יצירה בת שבעים שהיא עדיין רלוונטית ביותר, לא רק מבחינת נושאית, אלא מבחינת אמצעי הביטוי המחולי שלה.

את הערב סגרה הלהקה עם " המצאות" fabrication– שם דו משמעי שיכול להתפרש כתהליך ייצור אך גם כפיברוק . זו עבודה קבוצתית ומורכבת של קנינגהאם מ-87, שנוצרה באמצעות שיטת המקריות שביסס. ולא אכנס עכשיו לעומקה, אבל אזכיר כי קנינגהאם שחולל מהפיכה מאד משמעותית בקידום וביסוס הפוסט מודרניזם, היה מהפכן שבישר שינוי עמוק בתפיסת המחול, והשפיע על השיח התיאורטי באופן רדיקלי שעקבותיו הוטמעו בכל מה שנהוג לכנותו הזרם העכשווי,בכל העולם. יחד עם זה, באופן פרדוקסלי אולי, הוא שימר את הפורמליות של תנועה מסוגננת במובן השמרני.

קנינגהאם אינו מתעסק כלל בתכנים, אלא באופציות קומפוזיציוניות ובהתייחסותם לחלל ולזמן במונחי רצף ומשך, בתוך מערך קודים ייחודי. הוא יוצר שכלתני . המוסיקה המלווה ובמיוחד זו של ג'ון קייג'- שמכילה מעין מונוטוניות רב שכבתית- אינה מקלה על הצפייה. פה ושם מצאתי עין נעצמת ותלתל מתנדנד.

בין לבין, הייתה שתולה יצירה צרפתית בת רבע מאה של מתילד מונייה וג'אן פרנסואה דירור. היתרונות שלה מבחינה אוצרותית, שהיא חביבה, קצת פיקנטית עד גבול מסוים, מין אתנחתא קומית בין שתי יצירות מחמירות, והיא צרפתייה במהותה. חומר לוקאלי.

לסיכום, זה היה מסע היסטורי מענג , קצת כבד, בין שתי דיסציפלינות של  ענקי המחול של המאה העשרים, בביצוע מצוין של להקה מרשימה- בלט לוריין.

הערה, שודר בגל'צ ב-8/11/12