'סשן'- להקת בת שבע ( בכורה ישראלית), סוזן דלל, 27 באוקטובר
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
במידה מסוימת 'סשן' הזכיר מופע גחליליות שנחווה בגינה לפני כמה שנים. בפינת גן, על שיח צפוף בחשיכה, התהווה אירוע אמנותי מרתק ובו נצנוצים זהרוריים כבים ונדלקים, באים והולכים, נוכחים ומיד חסרים. זוהר רב מוקדי, שבו לאקראיות היה תפקיד מרכזי. עם זאת, בסיומה של צפייה נותרה תחושה שהתקיים אירוע שבו תוזמר הפיזור מאחורי הקלעים וכל המשתתפים, עצמאים ומיוחדים באופן יחידני, מן הסתם, הם פאונים שאולפו בידי כח גדול מהם. כח זה יצר את המאגר הגנטי בעל המאפיינים הספציפיים במסגרת ברורה של כללים, זה שאפשר להם להיות גחליליות זוהרות בגינתי.
אין האמור לעיל בא לרמז שהחתומה לעיל סבורה שאוהד נהרין החתום על האירוע הוא אותו כל יכול ברמת כוח טבע. כלל לא. אבל עבודה זו, יותר מקודמותיה בשנים האחרונות מציעה הקש ברמה מסוימת.
על הבמה של סטודיו ורדה יושב הקהל לאורך ארבע הקירות בשתי שורות. בפינה אחת ישב כפוף, מנסה להיטמע בחשכה, איש צנום ומבוגר יחסית, שצילם כל הערב במצלמת תייר. גם אם קוראים לו ברשניקוב, הוא נדרש – באמצעות מכר- לשלם עבור המושב, מפאת כוחות השוק. זה רק מצביע עד כמה מוניטין זה כוח.
נהרין יצר את אירוע 'סשן' במקור למוזיאון לאמנות עכשוית Fondation Beyler בבאזל בשנה שעברה. המבנה הרופף מתאים לחללי צפייה לא ייעודיים. על ה'סשן' ( מפגש ) נאמר בדף המידע כי: "הרקדנים מצטטים חומרים תנועתיים מתוך הרפרטואר הנהריני המוכר להם וניתן להם חופש מלא באשר לאיך, מתי, עם מי ואיזה חומרים הם מבצעים, אך עליהם להיות זמינים לחלל ולעמיתיהם בכל רגע נתון. פס הקול של הסשן, המנוגן על ידי די ג'יי גיא שומרוני, שונה בכל פעם ולא ידוע לרקדנים מראש", סוף ציטוט.
לצופה שמכיר את עבודותיו של נהרין, סשן הוא כמו אלבום ובו עשרות רגעים מוכרים, עם תחושה של מאיפה אני מכיר את זה, משלוש. מחמש? משבע עשרה? מ-21? השפה של נהרין התגבשה באמצעות העיסוק האינטנסיבי והמיוחד בגאגא שמלכד ובמקביל גם מיחד את הרקדנים סביב מדורת שבט משלהם. בערב זה התבהר, למי שהיה בספק עד עתה, שיש ללהקה שורשים סגנוניים ומנייריסטים יחודיים והיא עובדת אחרת בגוף ובראש וזה תמיד מעניין ותמיד מצליח להפתיע. לא תמיד שני הדברים בו זמנית.
העובדה שהחומר התנועתי הוא בלילה מבוללה של חומר מוכר לא משנה את ההרגשה שיש בכל פעם, בקונטקסט אחר ולו במעט, חיבור ראשוני, כמעט ספונטני של אבני יסוד, הלגו, או האותיות שמאפשרות אינספור צירופים חדשים מעוררים ומסקרנים.
התמונה הראשונה שנבחרה, לא משקפת את ההמשך. אחרי שהרקדנים מתיישבים לצד הצופים, קמה צ'ן-וי לי מכיסאה ויורדת לרצפה על שש, ובכל צעד איטי קדימה היא מורידה ראש לרצפה ומנשקת בקול את הלינוליאום. זה אקט מאד תיאטרלי, בעל מימד רשמי, פולחני ונועז ברמה תברואתית. באמצע הדרך היא נעצרת מול כפות רגלי גבר שחוסם את דרכה ומנשקת את בהונותיו. מכאן מתחולל דואט מרהיב בעל היבטים כמעט חושניים. אבל העבודה כולה רחוקה מתיאטרון, מרשמיות ומפולחן, במובן המוכר לנו. העבודה היא אוסף של פרגמנטים מתוך סך של משהו שגם הוא הורכב כבר קודם לכן מפרגמנטים שנלקחו מדור שעוד קדם לו.
ההבלחה של כל פרגמנט, בכל קונסטלציה, לא מבקשת להיות פיסה מתצריף. מהחיבורים הללו לא תצא תמונה של נוף ירושלים בשקיעה. לא ירקח נרטיב ולא תרקם אג'נדה. החד פעמיות היא המסר. 'סשן' כמופע גחליליות וכשזה עובד, זה עובד ברמה של נס. אולי לא ברמה של תחיית המתים, אבל נס מרהיב שמותיר אחריו הדהוד בפנים שמרחיב את הנשמה.
בעבודה משתתפים 18 רקדנים. כל אחד מהם מקבל את דקות התהילה שלו כשמתוך מספר מוקדי התרחשות, ברגע מסוים, תשומת לב הצופה תהייה עליו. רגע שבו כנראה לא יהיו לאותו צופה הרבה שותפים כי הוא נוצר מתוך זוית הראייה של כל צופה לחוד. משהו משך את תשומת לבו מסיבה מסוימת; מיקום בחלל, גוף שיצא משורה, רקדנית ששינתה דינמיות במפגיע, סחרור, קפיצה, הנפה, משהו שהעין איתרה. אולי גוף שקט יחיד בתוך חלל גועש.
יותר מכל להקה אחרת בעולם, הנכס הכי מיוחד הם הרקדנים המגויסים לדרך. מרבית הבנות יותר מעניינות ממרבית הבנים בלהקה, אבל רואים כל אחד ואחד לחוד ובצירופים שונים. אופן העבודה מוציא מהם אנשים סינגולריים רוקדים, בניגוד ללהקות שבהם פועלים רקדנים מבצעים. דבר דומה אפיין ביקום אחר, את העבודות של פינה באוש.
כמו נחל עקלתון, האירוע זורם ברמת פירוק וליכוד משתנה ואין לדעת איזה 'מים לבנים' מחכים מאחורי העיקול. לפעמים הזרימה לא שומרת על מתח והאנרגיה מתעמעמת ואז מתעשתת, ניזונה ממקורות מזדמנים מחדש, לפעמים כל היובלים חוברים לחגיגה מסחררת משיפעה אדירה.
בשלב מסוים, מאחורי אחד העיקולים, הנחל נעלם באחת בחול. היה ונגמר. ללא התרעה, ללא הפסגה של התעלות, ללא דעיכה טבעית. אולי עברה יד ואותתה לגחליליות די.