הבלט הישראלי בפסטיבל האביב בראשון לציון 2011–05–17
צילום:בן קלמר
אורה ברפמן
להקת הבלט הישראלי פתחה את פסטיבל האביב בראשון עם שתי עבודות חדשות של איציק גלילי לצד עבודה ישנה יותר –הרמוניום- של ברטה ימפולסקי, מיסדת ( יחד עם בעלה הלל מרקמן) ומנהלת אמנותית של הלהקה ב- 44 השנים האחרונות.
מי שמחד מכיר את הלהקה ואת הרפרטואר שלה ומאידך את עבודותיו של גלילי מאז עזב את הארץ והתמקם בהולנד- שם רכש מוניטין נאה שהתפרש ברחבי אירופה – וודאי ציפה בכליון עיניים לראות את העבודה של גלילי עם רקדני הלהקה. הרבה יותר מדי שנים נאלצת הלהקה להסתמך בעיקר על ימפולסקי גם בתפקיד כוריאוגרפית הבית, אותו היא מבצעת כמיטב יכולתה. בראיונות בעבר, אמרה ימפולסקי שאחת מהסיבות המרכזיות לכך שהיא יוצרת את מרבית הרפרטואר, כרוכה באילוצים כלכליים, מאחר ויצירותיהם של כוריאוגרפים בעלי שם מהשורה הראשונה, הם מעבר ליכולות תקציב הלהקה.
אם כי במהלך השנים השתכללה מיומנותה של ימפולסקי, עדיין הלהקה לא זכתה בהזדמנויות להרחיב ולגוון את האתגרים הסיגנוניים שלה.
בפסטיבל האביב פתחה הלהקה את הערב עם 'הרמוניום' שנסמכת בתמונת הפתיחה על אסוציאציה, משום מה, של אפולו של בלנשיין . מאחר וזו לא עבודה חדשה, אציין רק כי רקדני הלהקה נראים בה כלל לא רע, אם כי לא כל העבודה נקייה עד הסוף ויש לא אחת ויתור על טהרנות השפה הקלאסית כדי להעצים רושם. זו נטייה שמתפשטת, לא רק בבלט הישראלי, מאז השתכללו יכולותיהם של רבים וטובים והצפי לרף טכני וירטואוזי- שהיה שמור בעבר למעטים- הולך וגובר.
הפיקנטריה של הערב טמונה הייתה בדואט של גליל 'כשתראו את אלוהים' (When You See God…Tell Him ) שלביצועו הוזמנו שני רקדנים חיצוניים, רקדנים בעלי כריזמה בימתית מיתולוגית: טליה פז ועידו תדמור. אלא שגלילי יצר את הדואט ב-1994 ובמבחן התוצאה, זה היה מזמן, מזמן.
מילה לגבי הזמנת אורחים לביצוע הדואט; אינני יודעת אם נבדקה אפשרות להעביר את העבודה לרקדני הבלט הישראלי. אולי כן ויותר סביר שלא. טליה ועידו שייכים לאותו דור של רקדנים ישראלים כמו גלילי ויש להם עבר משותף עוד מימי 'בת שבע' שהייתה להם בית בזמנו. שניהם נחשבים לרקדנים בעלי עניין תקשורתי ששמם בלבד עשוי למשוך קהל, בעוד שלאף אחד מרקדני הבלט הישראלי אין תוית של ידוען מסיבות שונות וללא קשר ליכולותיהם.
מסתבר שאאוטסורסינג בבלט הרבה פחות נדיר משנדמה, ראה סולנים שמוזמנים תדיר לחזק את גירסאותיו של הבלט הישראלי לבלטים הקלאסיים ושמם של האורחים ושם להקת הבית שלהם- רצוי בולשוי- מודגש בכל המודעות.
הדואט עצמו הוא אינטימי במהותו ובכל מקרה לא מתאים לאולם הגדול, כך נדמה. לחילופין קיימת אפשרות שהוא כן עובד גם על במה גדולה, אלא ששני הרקדנים הללו לא הצליחו להעביר את הניואנסים האינטימיים מעבר לשורות הראשונות מסיבות שונות. משהו היה חסר באנרגיה, איזה ריפיון ששרר שם.
בשלב מסוים נדמה היה שלב העבודה הוא בכלל פס הקול של מוסיקה בביצועה של רביעיית קרונוס מתוך Short Story . מעל הנגינה מורכבת שיכבת קריינות מיוחדת של טסט באופן שנוצר שילוב מרשים ומיוחד שמיקד את תשומת לב.
מבחינת הלהקה על כל פנים, ההצלחה המסחררת טמונה בעבודה המסיימת, אף היא של גלילי – 'היקריזטו' ( יפנית: אור דחוס) למוסיקה בשם זה של הרכב כלי הקשה 'פרקוסה'. את העבודה יצר גליל ב- 2004 ללהקת 'בלט שטוטגרט'.
בעבודה לקחו חלק 20 רקדני הלהקה ועם הצעדים הראשונים, נדמה היה שרקדני הבלט הישראלי עברו ניעור רציני, כאילו חיכו רק שיבוא מישהו אחר ויפרוץ את הבועה ויחבר אותם לרשת עכשווית חובקת עולם. פתאום הם נראו עדכניים, תוססים, לעיתים כמעט חצופים. מלאי אנרגיות וחן והכל התחיל עם כניסתה לבמה הריקה של רקדנית קטנת מידות, צעירה, בת 18 בלבד, בשם שני פרץ.
ללא כוונה להלאות את הקוראים בפרטים; זו עבודה מאד קומוניקטיבית, מלאה בקריצות לקהל; יש לומר. שכוללת לא מעט מהשפה הפורסיית'ית הקדומה שרבים מרבים עדיין לאהוב. זה גלילי על פוינט שכמותו עוד לא ראינו בארץ. אבל למען האמת, את מרבית גוף העבודות שלו אנחנו לא מכירים כאן בישראל וחבל.
זה היה ערב מוצלח לבלט הישראלי, ערב מהנה לרקדניו שנראו מרשימים ובדין זכו לתשואות ממושכות וערב מהנה לקהל הפסטיבל שיצא מחויך ומרומם. מי שהחמיץ את הבכורה יוכל לראות את העבודה שתלווה, ללא ספק, את ערבי הלהקה בהמשך עוד פעמים רבות.