להקת המחול הקיבוצית- 'בין קודש לחול' (בכורה), סוזן דלל, 28 באפריל.
צילום: אורי נבו
אורה ברפמן
מנהלה האמנותי וכוריאוגרף הבית של הלהקה הקיבוצית, רמי באר, יצא עם עבודה חדשה: 'בין קודש לחול' והיא מתחוללת בראשיתה- ובראשה- בחול מלא שרחוק מלדבר דברי חולין, אלא להיפך, יש בו מהטכסיות הפולחנית המתקשרת בהוויתה לאותה משאת נפש רוחנית המבקשת לחבור לקודש צרוף.
עם הרמת המסך, מתגלה מסלול מוגבה של קורות עץ בחצי עיגול ועליו מתהלכת רננה רנדי אט אט לעבר מרכזו ולעבר זרם חול דקיק צהבהב מואר באור נגוהות. סצינת סולו אינטנסיבית זו בדיוק ראינו בעבודה ישנה של רמי באר, בביצועה של אותה רקדנית מרתקת, שהייתה המוזה של באר ביצירות רבות. בגלל איכויתיה הספציפיות ונוכות הבימתית השונה משאר רקדניות הלהקה לדורותיהן, בחר באר לפתוח רבות מעבודותיו בסולו בביצועה ששימש ככלי להכנס למצב תודעה מסוים שכולל בתוכו מרכיב מסתורי, מיסטי, שהלם את איכויות התנועה של רננה רנדי, איכות שכולל התגייסות אנרגטית עצומה כשל חיה המתקרבת לטרפה באיטיות ושליטה מוחלטת.
להערכתי חלפו כשני עשורים מאז שסולו זה עלה לראשונה והוא זכור לא במעט בשל האיכויות הויזואליות שלו. החול הנשפך בזרם דק ממשפך נחושת תלוי, מתפרק לגורמים במגע עם הגוף ורנדי מפקירה את גופה לזרימה, כאילו רחצה במים קדושים במסע היטהרות, היזדכחות שהוא בו-זמנית גם עינוי של קרבן מרצון.
באותה עת הייתה הקרבה בין כיווני היצירה של באר לתפיסה היירי קיליאנית ברורה יותר, שהרי במידה רבה הושפע באר מקיליאן כמו שהשפיע על דור שלם של יוצרים. לקיליאן היה פינה חמה ללהקה הקיבוצית הצעירה שנשמרה שנים לאור יחסו המיוחד בעקבות קשריו האישיים עם יהודית ארנון, מנהלת הלהקה הראשונה שטיפחה גם את רמי באר ו'גידלה' אותו מאז ילדותו. בזמנו, נתן קיליאן לקיבוצית זכויות ביצוע לכמה מעבודותיו.
רמי הצטרף לטרנד שמעורר כמה וכמה שאלות, אופנת מיחזור חומרים; ולא מדובר במשפטי תנועה- שלא אחת מתחבאים תחת כותרת "סיגנון אישי"- אלא שימוש מודע במערכות שלמות שנשתלות מחדש בעבודה שונה, בהקשר אחר. תפיסה זו מאיינת את הציפיה ואולי צורך לראות ביצירה חדשה גם חומרים חדשים, מקוריים.
השימוש המחודש בחומרים קודמים פשה על במותינו לדעתי מאז 'אחד מי יודע' של נהרין ששיכלל את השיטה לכלל סוגת אמנות כמעט עצמאית שמתכתבת בטבעיות עם שימוש גובר בערכי פירוק והרכבה, ועל בנייה המושתתת על עירוב חומרי דיסיפלינות שונות, מוסכמות מגדריות והיררכיות מסורתיות. כל זאת בעידן שבו קיימת לא אחת העדפה ליצירה מבוססת פרגמנטים ללא מסד מוסיקלי או נרטיבי בעל משך.
בנסיבות מסוימות, בידיים מסוימות, שימוש במיחזור חומרים- או כפי שבאר קורא להם בדף הערב: "גרירה, מחיקה, קריעה ואיחוי"- מתחמק מתוית ערכית. הוא בהחלט עשוי להביא ליצירת תמונה חדשה, מקורית ובעלת תוקף בזכות עצמה.
בכל מקרה, סצינת עמוד החול בביצועה של רנדי היה נראה נהדר בזמנו ואיכויותיו הויזואליות אפקטיביות כתמיד. לא בכדי לא מעט יצירות נדרשו לזריית חול על הבמה במלוא משמעויותיו. אחרי חול, אפקט פתיתי שלג, נוצות מעופפות ועלי כותרת אדומים עומדים במקום שני צמוד.
באר הצליח ליצור מהלך מחבר בין הסולו להתרחשות שבאה אחריו ובה שורת מבנים קבוצתיים מהודקים של קטעי סולו, דואטים וטריו של שבוצעו על ידי שישה מגברי הלהקה. כולם עשו עבודה טובה ובמיוחד אציין את דניאל קוסטה, ניר אבן שוהם ושי פרטוש, אם כי גם לעוז מלאי, איתי פרי ואיביצה באגו הייתה תרומה ניכרת.
נעשה כאן מאמץ רב לגוון את שפת התנועה הגברית של רקדני הלהקה והיו לא מעט קטעים מרשימים, חלקם על מבנה המתכת דמוי כלוב שסיפק שפע הזדמנויות תנועה לא שיגרתית, כפי שאביזר בימתי נכון אמור לעשות.
ככלל, במרבית עבודותיו של באר, אביזרי הסט תופסים מקום חשוב בעיצוב החזותי ובמהלך השנים הוכיח באר את רגישותו לאיכויות הויזואליות בעבודותיו, שמושפעות מאד מעיצוב התאורה שגם עליו אחראי באר.
הפעם בחר באר מסיבה לא ברורה לעצב גם את התלבושות. לטעמי ויתור על שירותיו של מאור צבר שהיה אחראי על כמה מעיצובי התלבושות היותר מעניינים ללהקה, היה טעות. זה בלט הן בפרטים הפרקטיים של שמלות הגברים ובמיוחד בשמלות הנשים של הפרק השלישי.
בפרק זה לקחו חלק שש מבנות הלהקה. הרקדניות לבשו בגד לבן שאמור היה לאזכר שמלות טוטו וחסר באופן בולט מגע מקצועי בביצוע ובעיצוב.
אם שני החלקים הראשונים חוברו בתפרים מחושבים ונכונים, המעבר לחלק השלישי לא טופל דיו ונראה כסרח עודף שנתפר בחוט מכליב.
הסצינה אף גרעה מהרושם האינטנסיבי ששרר לאורך החלק הראשון וגרמה ליצירה להחליף מהלך ולאבד מהמומנטום שנבנה לא בנקל, למרות קשייו האובייקטיבים. נדמה כאילו חוט המחשבה שהוליך את המערכה האחרונה שייך לזמן ולמקום אחר. הבנות גם נראו פחות טוב בביצוע החומרים התנועתיים שנדרשו מהן.
דווקא שתי העבודות המוקדמות שזכו לציטוט ועיבוד מחודש הצליחו לחבור זו לזו ולנסח איחוי מעניין ובעזרת אביזרי הבמה הארכיטקטונים של באר, אף למצוא שפה אסתטית בעלת תוקף.
[ad]