Antonio Gades Company- 'Blood Wedding', 'Suite Flamenca' . Tel Aviv, February 2011
להקת אנטוניו גאדס- 'חתונת הדמים' ו'סוויטה פלמנקו', היכל התרבות 24 בפברואר.
צילום: Maria Esteve באדיבות משרד א. לפידות
אורה ברפמן
להקתו של אנטוניו גאדס חזרה לסיבוב הופעות בארץ, כשנתיים אחרי שביקרה כאן עם 'כרמן', יצירה שהפכה לכוריאוגרפיה האיקונית של גאדס, במיוחד לאחר הסרט בשם זה שיצר הבמאי קרלוס סאורה (Carlos Saura). לא רבים זוכרים כי שיתוף הפעולה בין השניים החל עוד קודם, כשסאורה עיבד למסך הגדול את 'חתונת הדמים' על פי מחזהו של פדריקו גארסיה לורקה. ((Federico Garcia Lorca.
לפני שנתיים, במרץ 2009 , ביקרה להקת אנטוניו גאדם בארץ עם 'כרמן' ואיכזבה את כל מי שזכר את היצירה מהעבר או מסרטו הנפלא של סאורה עם כריסטינה הויוס, בשל הליהוק. את כרמן רקדה לפני שנתיים סטלה אראוזו (Stella Arauzo ), רקדנית ותיקה ומעט מלאה מדי לתפקיד. לצידה השתתף רקדן ותיק כמותה והשניים העיקו על היצירה יותר משהועילו. סטלה הייתה המנהלת האמנותית של הלהקה, מאז מותו של גאדס ב- 2004 והייתה הרגשה שהיא מנצלת את מעמדה כדי לזמר את שירת הברבור האחרונה שלה. בעונה שאחר כך, כבר עבר התפקיד לרקדנית צעירה ומוכשרת.
אבל ברוזון שחור בבריכה אחת יכול להפוך לברווז מוביל בקונטקסט אחר וכך קרה שבמחצית השנייה של הערב רקדה הלהקה את 'סוויטה פלמנקו' ('Suite Flamenca' ) בכיכובה של סטלה אראוזו שאמנם לא נעשתה צעירה יותר, אבל בשלותה ונסיונה לא עמדו לה לרועץ בבואה להוביל את הסוויטה שכולה פלמנקו מסורתי יותר. היא עדיין מפיקה ניצוצות ובוערת בה תשוקה מתפרצת וכאן עובי מותניה או קרסוליה לא מוריד לה נקודות, אולי להיפך, קצת כמו לה טאטי בזמנו.
אבל ההפתעה של הערב היא 'חתונת הדמים' שיצר גאדס ב-1974, בסוף שנות השלושים שלו. זו ללא ספק אחת מהיצירות היותר חזקות ומרתקות במסגרת הסוגה הזו במאה העשרים וגאדס ראוי לכל השבחים להם זכה בחייו. כמעט שלושה עשורים אחרי הבכורה של 'חתונת הדמים' והיצירה כמו נרקחה אך אתמול ומציעה מבט חדש, מתוחכם, מאופק ושקול- כשצריך וראוי שיהיה צריך לעתים- על סצינת להקות הפלמנקו ששוטפות אותנו לבקרים. שתי העבודות נחשבו כפורצות דרך והן עדיין מפתיעות במידת האנינות שגאדם העניק להם ומידת הרעננות והמקוריות השורה עליהם גם היום. .
הסיפור וודאי ידוע; בערב חתונתה, רואה הכלה את אהוב לבה בין האורחים. היא מחליטה לעזוב את בעלה ואת אמו ששידכה ביניהם, והיא בורחת, רכובה על סוסו של אהובה הרחק משם. בעלה, בוער מקנאה וההשפלה שספג בנוכחות כל הכפר, מחליט לרדוף אחריהם ובעקבותיו, חבר מרעיו. הבעל הנבגד – חואקין מולרו (Joaquin Mulero ) והאהוב- אנחל ג'יל (Angel Gil ) יורדים מסוסיהם, כל אחד שולף סכין ובסיומו של המאבק דוקר כל אחד מהם את השני דקירה אחת גורלית.
מוות מפואר מזה לא זכור לי על אף במת מחול אי פעם. סצינת המוות של ג'יזל יכולה הייתה– במיטבה- להתחרות בעומקים הרגשיים שבלרינה מובחרת עשויה להעניק לדקות הגסיסה הארוכות הללו, אבל גאדם מגיע להישגים כוריאוגרפים בסצינה המותחת הזו.
כל החלק נרקד בהילוך איטי מוקצן שדורש מיומנות פיזית גבוהה, שליטה ודיוק עילאיים בעוד השניים מפתחים מבעים דרמטיים היפר-ריאליסטים במחוות הפנים, בגוף ובשמירה על קצב מדויק במהלך המורכבות התנועתית שבאה לשיאה ברגע התרוקנות הגוף מנשמתו בשתי פעימות- שתי נשמות. והשקט, השקט העצום בתהליך ההתאיינות שמכתיב מרווח של ריק לפני שהאוזן קולטת לראשונה גלגול רחוק של רעם הולך וקרב, רעש מצמרר שנוצר מנקישות עקבים ומחיאות כף בכף עד שהוא מתגולל על כל האולם ברעש מחריש אוזניים ועוטף את הקהל. כאילו האוזן חווה רגע אחר כך, את אותו מתח שנוצר שהעין חוותה בעת ההתבוננות בדרמה הנפרשת על במה. כמו היה זה הרעם שבא דקות אחרי הברק.
ועכשיו אפשר לנשום.
ב'חתונת הדמים' וגם ב'סווויטה פלמנקה' מצליח גאדס להמנע מקלישאות וביטויים שחוקים של הג'אנר, שכה נפוצות בלהקות מחול בסוגה הזו. ההתקבעות בתבניות ידועות מראש וריצוי הקהל, הובילו חובבי מחול רבים להדיר רגליהם ממופעי פלמנקו ממוסחר.
גם 'סוויטה פלמנקה' של גאדס עשויה באנינות רבה, בתנועה מקורית וחן. היא בנויה מספר פרקים וכוללת סולו, דואט וחלקים קבוצתיים מוקפדים וכן- בלי חצאיות מתולתלות בכל צבעי הקשת, מנוקדות עד זרא. את הלהקה כולה מובילים סטלה אראוזו ומיגל לארה (Stella Arauzo and Miguel Lara ) וטוב טעם מלווה את כל המרכיבים בערב זה. אחד מהיותר מהנים העונה.