David Parsons Dance Company, Herzliya, 15/12/2010
להקת מחול דויד פארסונס. הרצליה, דצמבר 2010
צילום: Angelo Redaelli
אורה ברפמן.
כבר רבע מאה פועלת להקתו של דויד פארסונס בגבולות המחול המודרני האמריקאי ומשמרת סוגה שנפוצה מאד בארצות הברית, אך הולכת ונמוגה באירופה, שם מעדיפים מחול עכשווי על גווניו. פארסונס, שהיה בעבר רקדן בולט בשורות רקדניו של פול טיילור ממשיך את דרך רבו במובנים רבים.
הלהקה זוכה לפופולריות ומרבה לסייר בעיקר ברחבי ארה'ב ולרשותה כ-70 יצירות של פארסונס, רובן קצרות למדי, מתוכם נקבע הרפרטואר שיוצג. כמעט כל תכנית פותחת במחול שמלווה במוסיקה קלאסית ובמהלך הערב יפרס טווח מקורות השראה מוסיקליים מגוון שכולל ג'אז ומוסיקה פופולרית לסבר כל אוזן ולא לנכר קהל שמיטיב להזדהות עם סוגת מוסיקה אחת בלבד. מרבית הריקודים בתנועה מסוגננת הם קלילים, זורמים, אופטימיים, דינמיים ולראייה – רקדניו מרבים לחייך מתחילה ועד סוף.
בביקורו הנוכחי, כמו גם בביקורו הקודם לפני שלש שנים, תכנית הערב כללה מספר רב יחסית של יצירות (שבע) כשאורכן בין 10-6 דקות. למעט שתי העבודות הקצרות יותר דווקא, שהיה בהן ייחוד וסטייה מהשביל הסלול, כל השאר מדברות בשפה ברורה ללא הפתעות ולא הן דומות להפליא מבחינת המבנה הפנימי, רמת האינטנסיביות, דרגות האנרגיה והלקסיקון.
לפארסונס, שהיה בעצמו רקדן מוכשר בעל נוכחות יש בהחלט כישרון ומיומנות, אבל נדמה שהוא בחר להצמד למחול המודרני השמרני יותר, הקונצנזואלי משיקולי הישרדות, שכן זו הזירה שאליה הוא מכוון.
את הערב פתחה עבודתו Bachiana למוסיקה, איך לא, של באך. הבמה נקייה, הרקדנים לבושים בבגדי אדום ושחור. הבחירה הזו היא אמירה חד משמעית, ישירה ממוקדת מטרה למיקסום אפקט דרמטי, אבל משום מה לגברים שלובשים מכנסי סריג קטיפה באדום לוהט יש מראה מעט מגוחך ומיושן. תחכום עיצובי לא היה כאן, אבל סוג כזה של מלבושי מחול תואם יותר מדי טוב את רוח שנות השמונים ששררה מרבית הערב בחלק ניכר של היצירות.
התנועה זרמה, המחול יחסית פרונטלי סביב מבני-משנה ברורים כמו שורות, אלכסונים ומעגל והכל זרם בנועם וחדוות נעורים. דברים דומים יכולים להאמר על מרבית העבודות. בכולן ישנה מיומנות כוריאוגרפית רבה, הלהקה עובדת היטב יחד, הרקדנים דינמיים, פארסונס שולט במגוון הנפות וקפיצות צד וקטעי הדואט בעבודות הקבוצתיות באים בזמן ומביאים נופך אנושי, אישי יותר ויש בהם יותר עניין בימתי.
שתי העבודות שמשכו תשומת לב, הן הקצרות יותר ושתיהן סביב 6 דקות. האחת היא 'אחים' של פארסונס ודני עזרלו (Danny Ezralow ), כוריאוגרף אמריקאי בן דורו, מפולפל ונועז ממנו. זהו דואט לשני גברים. לעבודה יש איכויות ממזריות והא מדבר על מערכת יחסים מורכבת בין השניים, אם כי הביצוע לא היה מלוטש דיו. גם עבודה זו, יש להניח, לא נוצרה אתמול, היא שייכת לסוגה של מחול הומוריסטי בעל נרטיב ברור שהייתה נפוצה באמת בשנות השמונים וסביר שנעשתה אז.
לצערי אינני יכולה לנקוב בשמות הבצעים, משום שבתכניה לא מצאו לנכון לנקוב בשם הרקדנים של אף אחת מהעבודות וכן, נמנעו מלרשום את השנה בה נוצרות העבודות. לקהל בהיכל האמנויות של הרצליה, חושבים המפיקים, אולי אין עניין במידע זה, אבל הוא חשוב לאמנים במחול כמו במסיקה או בתאטרון. בכל מקרה, כך נהוג בכל העולם בו מכבדים את המבצעים את הקהל.
גם העבודה הקצרה השנייה נעשתה מזמן והיא חוזרת ומופיעה בהרבה מהערבים של הלהקה משום ייחודה.
מדובר בסולו: Caught שנועדה לרקדן ומנורת סטרוב מהבהבת שיוצרת אשליה משום שהיא חושפת לאור רק פרקי זמן שהם חלקי שנייה וכך יוצרת אשליה של רצף סטילס. בתאום נכון יכול הרקדן להראות כאילו הוא תלוי באוי, או מתקדם מצד לצד באותה תנוחה. כשהרקדן מאד אתלטי ומיומן, זה תמיד מעורר את הדמיון כמו כמו פנס קסם, גם אם ראית את הטריק בעבר אי אילו פעמים.
קצת קשה היום לקבל ללא סייג להקה כל כך שמרנית ולא הכי מעניינת או מבריקה מסוגה. למעט הרקדנית המצויינת אבי סילבה גבצולי שהצליחה לרבד כל מחול וכל סצינה בה היא השתתפה בזכות אישיותה ונוכחותה הבימתית, כל השאר, טובים ומיומנים ככל שיהיו, לא ממש השאירו חותם.
[ad]