להקת פילובולוס. משכן לאמנויות הבמה, תל אביב. 4 בנובמבר.

צילום: באדיבות יחסי ציבור

אורה ברפמן

ללהקת פילובולוס יש קבל אוהדים רב בישראל, והיא מקפידה לכלול אותנו בסיוריה התכופים.

הלהקה שקמה לפני ארבעים שנה הייתה בזמנו פורצת דרך מפולפלת שהשתמשה ביכולות הגבוהות של משתתפיה האתלטיים ובדמיון הפורה והמשוחרר של מיסדיה כדי ליצור מחול אחר. מחול שונה מהמקובל בלהקות אמצע הדרך האמריקאיות, הממוסדות, שנטו למחול נעים, אסתטי, מסוגנן במידה שלא מרגיז איש ומיועד לקהל השמרן יחסית שלהם. פילובולוס ובעקבותיה כמה להקות שצמחו ממנה כמו מומיקס, אייסו ובודיווקס, החדירו חוצפה חיננית וביקשו להרחיב את גבולות השפה.

הקהל, שהולך בעקבותיהם כמה עשורים מצפה לראות את הרקדנים החזקים, את ההפתעות, את השובבות שהביאו לפילובולוס את המוניטין שלו.

בשנים האחרונות החלה הלהקה להזמין עבודות מיוצרים חיצוניים שבאים ממגוון דיסיפלינות. רק לפני שנתיים, בביקורה הקודם של הלהקה, ראינו את 'ראשס' שיצרו עבורה ענבל פינטו ואבשלום פולק, עבודה מלאת קסם, הומור ואתגרים בלי סוף שתאמה את יכולותיהם הפיזיות הגבוהות של הרקדנים, אבל סיפקה להם גם מימד חדש שנבע מסוגת תאטרון המחול של פינטו-פולק. 'ראשס' נכנסה לרפרטואר והיא בהחלט אחת מהעבודות היותר טובות שיש היום באמתחת פילובולוס.

בסיור הנוכחי הם כללו יצירה חדשה ששותף בה יוצר מיוחד, צייר הקומיקס, זוכה פרס פוליצר- ארט שפיגלמן.

העבודה הנקראת: Hapless Hooligans in Still Moving (2010)   היא בת 28 דקות והארוכה בערב שבו היו עוד ארבע יצירות. זה מתחיל בציורי אנימציה בסיסיים וחובר לשילוב בין ציור אנימציה לצלליות רקדנים ובהמשך מוסיף שיכבה נוספת של אשליה באמצעות רקדנים על הבמה. מסיפור על איש כלוא וגבעול פורח, זה מגיע ל'מחול מוות' ססגוני אבל בעצם מסתובב סביב שניים וחצי גימיקים שחוזרים על עצמם בתוך לופ. עבודה קצרה מלפני שני עשורים שבאה בהמשך, ועניינה הוא שוב משחק צלליות, הוכיחה כמה ה'חוליגנים' של שפיגלמן מיחזרו את הפילובולוסים המוקדמים עם טריקים דומים.

בכלל, עבודות הבנויות סביב גימיק זה או אחר מוגבלות מכמה בחינות. אבל אלה שמנסות עוד למתוח את הפואנטה ולמצוא בה משהו נוסף, מאבדות מוקד ועניין בזמן קצר יחסית. חיסרן נוסף הוא שרצוי להמנע מלראות את אותן עבודות פעמיים כי ללא מימד ההפתעה, טעמן הולך ונמוג.

דבר דומה קרה ליצירה המכונה 'Untitled'  שהיא עבודה ישנה מאד משנת 1975 ומאז הוצגה בארץ מספר פעמים. מדובר בשתי נערות בשמלות ויקטוריאניות שעורכות פיקניק ומסתבר בזמן שהן קמות מהדשא, הן הולכות וגבהות במפתיע עד שמסתבר כי מתחת לשמלות ארוכות האימרה, הן רכובות על כתפי שני רקדנים עירומים לגמרי, אלא שבתחילה נחשפות רק רגליהם המגושמות. בהמשך, הבנות "יולדות" את הגברים המפותחים להפליא, מבין קפלי השמלה. עוד כמה משחקי שינויי גובה והזמן חולף לאט. ישנו פער גדול בין הדימויים המוגדרים, החזקים כשלעצמם, לבין היכולת לבנות סיפור מהודק מבלי לסטות לעלילות משנה שלא מועילות במאומה.

ובכל זאת,  בתוך התמהיל היו שתי עבודות שהיו מעניינות יותר; האחת אתלטית וירטואוזית חסרת יומרות, לבד מביצוע מרהיב של המשימות עצמן. את העבודה Deadline ביצעו שישה רקדנים ובהם רקדן יפני גון קוריביאשי (Jun Kuribayashi ) שבא מתחום הקפוארה במקור וזה ניכר. השישה לבושים כחיילי משחק וידאו בגווני אדום ושחור, מתנהלים בצעדים רחבים ונמרצים ומספקים קרש קפיצה אחד לשני. מזמן לא נראו ביצועים מרהיבים מאלה של קפיצות צוקהרה לאחור ומי יודע מה לפנים, בקצב שאינו מרפה, בתזמון מושלם. קפיצות שונות באופיין מאלה של הרקדני המעופפים ב'סוטרה' שפתחה את אירועי תל אביב דאנס השנה.

דואט שנקרא 'דואט' בוצע על ידי שתי רקדניות חזקות, אריקו ג'ימבו וג'ורדן קריסטין, לצלילי שירי עם נורווגיים נוגים למדי.

הדואט ברוחו קשור לסוגת קונטקט אימפרוביזשן והוא ברובו נעשה בהילוך איטי שבמהלכו אוחזת רקדנית אחת את השנייה בתנוחות שתובעות הרבה כוח. הקשר האינטימי שנוצר ואיכות התנועה משקפים רבדי עומק  נוספים שמוסיפים לדואט עניין ומותירים תהיות ברמה האנושית, מעבר לטכניקה ומעניקים לו מימד פואטי.    

[ad]