Paul Taylor Dance Company.
צילום באדיבות משרד א. לפידות
אורה ברפמן
להקת פול טיילור, כסנונית שמבשרת את האביב, פותחת את העונה החמה של החודשים הקרובים בהם נשוב לראות כמה וכמה להקות מחול שלא ביקרו בישראל זמן רב מביל.ט.ג'ונס ועד למוריס ביז'אר.
לפני כעשרים שנה, להקת פול טייילור הוזמנה לפסטיבל ישראל כלהקה מחליפה של הרגע האחרון ללהקתו של מרס קנינגהאם. היא העלתה כמה יצירות קצרות ובהם בבכורה עולמית את 'Company B' שהייתה ציון דרך בעבודתו.
קשה לומר שהעדרותה בשני העשורים האחרונים לוותה בגעגוע מיוחד, משום שרפרטואר הלהקה המודרנית הזו, הכה אמריקאית, נטה לטפל בנושאים באופן קליל, חביב, שנמנע מעימות ישיר ומחויב עם נושאי העבודה ודרכי היצוג האמנותי שלהם ובכך העמיק הפער בינו לבין המחול העכשווי היותר אירופאי, שכבש את טעמו של הקהל בארץ שלמד להעריך מחול נועז יותר, מאתגר גבולות, פחות מחונחן, ששימש כמגדלור לרבים מהיוצרים המקומיים.
בביקורה הנוכחי, העלתה הלהקה שלש עבודות מתוכן שתיים שנוצרו בשנות האלפיים ואחת מעט קודמת יותר. טיילור שנגע בשמונים ועדיין פעיל, כשמאחוריו למעלה מ- 130 יצירות, הצליח בתכנית הזו להפתיע נגד כל הסיכויים, למרות שיריית הפתיחה הייתה מייאשת למדי. ראשונה עלתה העבודה: 'שינויים' (Changes, 2008 ), שהייתה קלישאית באופן מקומם. טיילור מבקש באמצעותה להחיות את אוירת שנות השישים- שנים חריגות ביותר בתולדות ארה'ב בפרט שהתאפיינו בפרצי יצירה עוצמתית בתחומי אמנות שונים. נכון, היו אלה גם שנות אהבה חופשית, ילדי פרחים וחסידי סמים מחד ומאידך אקטיביזם פוליטי חריג שפילג את החברה בעקבות המשכותה חסרת התוחלת של מלחמת ויטנאם.
ומה עושה טיילור, הוא מלביש את רקדניו במלבושים טיפוסיים של התקופה – ראה 'שיער' והתעלם מ'או כלכותה'- ומרקיד אותם כביכול באילתורי תנועה חופשית מלווה באיזכורי 'סקוור דאנס' מימות המערב הפרוע, לצלילי שירי להקת 'האמהות והאבות'. המורשת המוסיקלית של הלהקה מתנקזת אולי ב'קליפורניה חולמת', והשאר- מי ישורנו. רקדני הלהקה כבמסיבה מאולצת, מחייכים במבטים חלולים. עבודה חלשה, חסרת אמירה, כזו שנראית כאילו באה למלא פרק יובש יצירתי ולשחזר מתכון מהעבר מוצלח מעט יותר לצלילי ההרמוניות נוסח שנות החמישים של האחיות אנדרוז.
במובן זה טיילור רק עושה מה שרבים מבני תקופתו עשו לפניו וכמותו ומעלה שרשרת פזמונים קלילים, חלקם בעלי משקל מוסיקלי של נוצה כרקע לסידרת קטעי מחול קצרים ולא מחייבים מי יודע מה. העבודה עצמה לא ארוכה אבל מרובת מקטעים בעלי נושא שונה ממשנהו מבלי שנעשה מאמץ להעניק לתמונת עידן מורכב זה, את העומק לו הוא ראוי.
בנקודה זו הפתוי להרים ידיים וללכת הביתה היה גדול, אך האיפוק ניצח. בעבודה הבאה: 'פיאצולה קלדרה' (Piazzulla Caldera, 1997 ) אפשר היה קודם כל להתענג על המוסיקה הנוגסנית, המפולפלת של פיאצולה ועל העיבודים הנפלאים בביצועו של גדעון קרמר. גם טיילור הגיב כצפוי לפן החצוף והמענג וחשף פנים בחושניות המתבקשת של רקדני הלהקה. העבודה עצמה הייתה מהודקת יותר, מטופלת בפרטים וחשפה שפה תנועתית יותר מעניינת ופחות צפויה.
בשלב זה שיאו של הערב עוד היה לפנינו והיה זה שיא מפתיע ומיוחד שנולד מתוך השראת אמת.
'אש פרומתאוס' (Promethean Fire, 2002 ) הותירה בעקבותיה טעם טוב. היצירה מבין הטובות ביותר שיצר טילור, השיגה באופן פרדוקסלי התקדמות לאחור ולפנים בו זמנית; מצד אחד היא מביטה מבחינה אמנותי לאחור, לעבר העבר אבל אין היא נתפסת כישנה, אלא להיפך, כרעננה, שמקדמת את טיילור כיוצר.
מבחינה סגנונית הולך טיילור חזרה, אל המקורות, למעיינות שמהם ינק המחול המודרני וחושף בדרך שורשים שמרחיקים עד לאסתטיקה שמאזכרת את עידן הבלט רוס ויצירותיה של ברוניסלבה ניג'ינסקה, לצד תנוחות שהיו מעלות חיוך על שפתיה של מרי ויגמן מאושיות המחול האקספרסיוניסטי הגרמני שלפני מלהח'ע הII , כולל קמצוצים ממרתה גראהם, אותה התאמץ לנער מעליו בעבר והוסיף גם ערכים ניאו קלאסיים שמשתקפים בבהירות בעימוד הקבוצתי, במבנים גיאומטריים, בסימטריות, בעידון מאופק של פעם. פרדוקסלית, כאמור, המבט לאחור הוביל את טיילור ליצירה רלונטית בת בלי גיל.
פול טיילור לא נחשב ליוצר פורץ גבולות בהשוואה ליוצרים אמריקאים כמו מרתה גראהם שבלהקתה רקד, עד שמרד במחול הפסיכולוגיסטי המסוגנן עד ניעת האגן האחרונה שלו ואף לא הצטרף אל הזרם הפוסטמודרניסטי של מרס קנינגהאם ותלמידיו. מצד שני הוא היה בהחלט במקום הנכון- קרי, ניו יורק ובזמן הנכון, שנות החמישים-שישים שבהם מוסיקאים פורצי דרך ואמנים פלסטיים לצד אמני מחול חלקו עניין ומלייה חברתי, כך שברור שטיילור היה מעורב ועם חלקם שתף פעולה. הוא תרם (ויש שיאמרו חיבל) בהנכחת מחול מודרני אמריקאי זורם, מבוסס תנועה, ושטוח משהו, אם כי נעים באופן פחות מחייב. בעבודתו יש הרבה הומור, קריצה ממזרית, עקיצה חברתית דקה פה ושם אבל בסך הכל הוא שייך לזרם המודרניסטי המיינסטרימי שחיפש ומצא קהל רחב שרצה מחול קל משקל, שלא עושה גלים גבוהים מדי.
ב'אש פרומתאוס' הוא מצא דרך מתוחכמת, מאד אסתטית, ליצור מחול שמדלל במידה את עודפי גודש ה'אמריקנה' שדבק בו. תרומה עצומה יש ליחס לבחירה המוסיקלית ביצירות של יוהן סבסטיאן באך. בהקשר זה, עבודתו זו יצאת דופן ומהנה במיוחד.
[ad]