להקת המחול הקיבוצית- שחור.לבן. כוריאוגרפיה: איציק גליל וקריסטינה דה שאטל. חיפה, אולם רפפורט, 24 במרץ.
Photo: Karel Zwaneveld
אורה ברפמן
הלהקה הקיבוצית מזוהה מזה שנים עם יצירותיו של רמי באר, מנהלה האמנותי. הקיבוצית הייתה בעברה להקה רפרטוארית בתקופה בה גם בת-שבע ובת-דור הציגו רפרטואר מגוון של יוצרים מהארץ ומחו'ל, בעיקר מחו'ל, שם נדמה היה, מתרכזת כל החוכמה המחולית. שם, באירופה, הפורמט הרווח היה של להקה רפרטוארית שהשתדלה להגיש מנה מגוונת ובה מספר עבודות המיצגות מבחר סיגנוני.
לימים חל שנוי מגמה ורבות מהלהקות המודרניות, באירופה במיוחד, חשו צורך לוותר על רפרטואר אקלקטי והעדיפו לבנות מסגרת יצירה מהודקת בעלת קול אישי. במקביל חל שנוי נוסף- יצירות המחול בן זמננו התארכו.
אם בעבר, מרבית תכניות המחול היו מורכבות משלש- ארבע יצירות קצרות יחסית ולעתים אף יותר, הרי בשלב ההתמרכזות סביב כוריאוגרף בית, החלו להראות עבודות באורך מלא, כפי שנהוג היה בבלט הקלאסי. יש כמה סיבות להתארכותן של הכוריאוגרפיות, ביניהן, עבודתו ונוכחותו הקבועה של כוריאוגרף שיכול לבנות רקדנים ולהקה התואמים את תפיסתו ושאיפותיו האמנותיות, וליצור להקה בעלת מאפיינים מבדלים המזוהים עם היוצר.
במאמר מוסגר יש לציין כי בארצות הברית התמונה הייתה שונה בפרטיה.
הקיבוצית עשתה את המעבר לאט. רמי באר קבל את ההזדמנויות שלו ככוריאוגרף צעיר, בזמן שהיה רקדן בלהקה בניהולה של יהודית ארנון. לימים הפך לכוריאוגרף הבית ומאוחר יותר כמנהל אמנותי ויוצר יחיד.
ההחלטה לפתוח את הלהקה לאורחים, היא יוצאת דופן בשני העשורים האחרונים ואני מניחה שהיא באה להקל מעט על העול של יוצר כמו באר המחויב להפיק יצירות חדשות לבקרים כדי לעמוד בתנאי התמיכה הציבורית. אוהד נהרין פותר את הלחץ באופנים שונים, בין השאר באמצעות יצירת עבודות קאמריות יותר לקבוצות רקדנים קטנות יותר.
לא מן הנמנע שמאחורי ההחלטה עומדים שיקולים פנים-פוליטיים נוספים של הלהקה.
על פניה ההחלטה להזמין את איציק גליל וקריסטינה דה שאטל נראית סבירה בהחלט. גלילי הוא עצם מעצמנו, שגלה להולנד בכורח הנסיבות. לפני עשרים שנה לא היה לו שמץ סכוי להתקדם מחוסר משאבים ודלות התמיכה הציבורית. בהולנד, לעומתנו, הייתה קיימת מדיניות קולטת. מאז הוא עובד ומצליח ועבודותיו נמצאות ברפרטואר של לא מעט להקות והוא מוזמן להופיע עם רקדניו בפסטיבלים. לגלילי וקריסטינה קשרי עבודה טובים ושיתוף פעולה אמנותי הדוק בשנתיים האחרונות.
שתי היצירות שהעלו רקדני הלהקה הביאו למשתתפים, יש לשער, הרבה נחת. אחרי פרק זמן ארוך, תמיד נעים להתרענן, להשמע להוראות מישהו שמכירים פחות ולכן קשובים לו יותר. סקרנות וחידוש הם סמים ממריצים וזה טוב.
גלילי העלה את 'עד בלי די', עבודה ישנה שלו מלפני 14 שנה, ולמען האמת, היא נראית עבודה עם גיל. מדוע, למה ועל ידי מי נבחרה יצירה זו לא ברור, הרי גם גלילי התפתח מאד מאז.
העבודה 'עד בלי די', מצביעה על מיומנות גבוהה, שליטה מעניינת בחלל, שפה מורכבת ובחירה הולמת במוסיקה הקליטה במידה של הנריק גורצקי, שיושבת נוח באוזן. יש ביצירה אתגר טכני לרקדני הקיבוצית והם מתמודדים אתו לא רע. לא באופן מדהים, אבל בסדר, לפעמים בסדר גמור. היצירה עצמה, כמו גם 'פעימה' של קריסטינה דה שאטל, מרוכזת במבט פנימה, כעין נופי הנפש. יש בה רכות והומור, רגישות והרבה אנרגיות חזקות כמו גם נגיעות פואטיות, חומר נדיר יחסית במקומותינו.
למען האמת מבין שתי העבודות, זו של קריסטינה התחבבה עלי יותר, אולי משום הרגישות הרבה דווקא בסצינות הקולקטיביות בהם מתחוללת אנרגיה קבוצית, שם הקבוצה של שישה רקדנים, נעה כמו להקת דגיגים בים, נעה משם לכאן במעברים מובנחים, כמגיבה לגירויים מדומים או מציאותיים שמחוץ לתמונה. היה עניין גם בגווני התנועות היותר מאופקות בהם הנשימה מבפנים מניעה מהלכים.
גם קריסטינה – שצמחה בהונגריה בטרם ירדה לשבור לחם באמסטרדם- מיומנת, זה ברור. בעבודתה, כמו בעבודתו של גליל אפשר למצוא הליכי קומפוזיציה שיש בהם דמיון באופן בו שני היוצרים תופסים בכלל את המחול העכשווי ומה יש לצפות ממנו.
אין הכוונה שיש דמיון בתנועות, בריתמוסים או בתכנים. כלל לא. אבל על הבמה נמצאים שרידים של תהליכי חשיבה, כמו לדוגמא מקצב המעברים בין מבנים הדוקים וברורים יותר לבין העברת מיקוד מקבוצה ליחיד. שניהם, מנסה לומר, משתייכים לאסכולה דומה.
האסכולה, יש לציין, מרגישה בבית. הכוונה גם בלהקה בפרט ובארץ בכלל. זו שפה מוכרת, נוחה, לא מאיימת, לא מאתגרת יותר מדי, בקיצור, הולכת על בטוח.
זה טוב. זה אולי לא הכי מעניין בעולם, אבל זה ממש בסדר. גם הלהקה נראית בסדר. אגב, לא יותר טוב מאשר ב'אינפרה אדום', יצירתו האחרונה והמרשימה של רמי באר.
[ad]