ריקוד הדיבור

זלי גורביץ'

שיר הוא לא סגור כמו שחושבים. כשמפרשים אותו אכן מריקים אותו לכלי סגור, אבל גם שיר מושלם פתוח באמצע, מצוי בעיצומו של ריקוד; לעיתים, כמו בכמה מהשירים שלהלן, הריקוד אף עולה אל פני השטח, כמודיע לעצמו ולקורא לא למַשְׁמֵעַ את השיר אלא לרקוד אותו, לשמוע אותו עם הגוף.

שירה, עם זאת, היא לא ריקוד בגוף. הגוף רוקד עם השיר, כמו שהפה יכול לשיר בו זמנית עם הידיים את מה שהן מאלתרות על הפסנתר, אבל הריקוד הוא בלשון, הלשון רוקדת, היא לָשָה את הקול, את "הבוץ", ומפיקה ממנו לשון דיבור, על השפה בין גוף ללא-גוף, כמו השפתיים שגם הן נתנו בעברית שם למה שמכונה, אחרת, לשון.

בדיבור הלשון מכשכשת בין השפתיים. הפנים, הידיים, הגוף כולו משְׂתּוֹחֵחַ. בשירה גם אלה דוממים, והריקוד עובר אל המסך, אל הדף, אל המדף. שקט מוחלט, שקט ריק, זו הבמה של הריקוד הזה. הוא רוקד בלי לקום מהמקום, לעיתים רק הידיים מלוות במעין ניצוח ו/או ביצוע-בלי-מלים של ריקוד הדיבור

כולם רוקדים אצלי עכשיו אולם

כֻּלָּם רוקדים אצלי עכשו

אולם רוקד אחד חשב

שאם רוקד אחד חָסֵר

הוא לא יכול לרקוד יותר

והוא מֵרִקּוּדוֹ יָשַׁב

אחד אחד ישבו אחריו

עכשו רֻקַּן כל האוּלם

ישבו כל הרוקדים כֻּלָּם

כל יושבים אצלי עכשו

אולם רוקד אחד חשב

שאם הוא לבדו יִרְקֹד

לוֹ העולם כֻּלּוֹ יִקֹּד

והוא את רקודו רָקַד

והאולם כֻּלּוֹ לוֹ קָד

אולם אחד נוסף כבר קם

ואחריו רקדו כֻּלָּם

כֻּלָּם רוקדים אצלי עכשו

כֻּלָּם יושבים אצלי עכשו

כֻּלָּם חושבים אצלי עכשו

מתוך שורה פסוקה, 1984

איך אוכל לשמוח

אֵיךְ אוּכַל לִשְׂמוֹחַ

אֵיךְ אוּכַל לִרְקוֹד

הֲרֵי בְּקֹץ הַמֹּחַ

בְּעֶצֶם הַקֹּדקֹד

עָצוּב הַדִּבּוּר

עָצוּב עָצוּב

הַדִּבּוּר עָצוּב

גַּם כְּשֶׁהוּא קָּצוּב

הנה ארדה

הִנֵּה אֵרְדָה וְאֵרְדָה

וְאֵרְדָה

וְאֵרְדָה

וְאֶרְאֶה אֶת רוּחִי

כִּלְאַחַר

לֵדָה

וְאֶבְכֶּה וְאֶצְהַל

כְּמוֹצֵא

אֲבֵדָה

וְאָקוּם וְאֶרְקֹד לִי

כְּיֶלֶד

דָּא דָּא

הא יושב לו בחצר

הָא יושב לו בחצר

מהרהר ומהרהר

מה לו כל העבודה

גם שלו וגם של דָּא

דָּא יוצא לעומת זאת

מן ההגיגה הזאת

ושוכח את עצמו

כתינוק בחֵיק אמו

ורוקד בישיבה

כחיה על קצה זנבהּ

ולְקוֹל חליל שׁורק

מתרומם לו מן החֵיק

שיר

 

שיר קצרצ'יק

בלי טְיוּטָה

מלים פשוטות

של בֶּן תמוּתָה

 

אחת שתיים

שלש ארבּע

זה כל השיר-

תּוֹדָה רַבָּה!

מתוך הא ודא, 1996