ריקודיבור שמח לארח את כתבתו של רובי אדלמן, מנהל אמנותי של מרכז מחול שלם בנושא: – פרויקט ייחודי המשלב אמנות, מדע וננו טכנולוגיה הושק לאחרונה בירושלים.
צילום: יערה ניראל,
רובי אדלמן: "היה חשוב לנו להציב בפני אמנים מתחום המחול הזדמנות למפגש יצירתי עם אנשי מדע. האתגר שעמד בפני שני הצדדים היה יצירת שפה חדשה המייצרת דיאלוג ונקודת ממשק בין העולמות השונים. פרויקט "ננו-ארט" הוצג בפני קבוצת אורחים בינלאומית במסגרת שבוע המחול הבינלאומי בירושלים. נוכחנו בעניין הרב שמייצר המיזם. כרגע מתקיימים מגעים עם מספר מרכזי מחול בעולם המעוניינים להביא את הפרויקט אליהם להמשך פיתוח. 
לאחרונה מרכז מחול שלם ואנוכי השתתפנו באירוע מיוחד בו נחשף פרויקט בשם "ננו ארט" (Nano Art) באוניברסיטה העברית בירושלים. זהו פרויקט משותף בין המרכז לננו מדע ולננוטכנולוגיה, הפקולטה למדעי הטבע של האוניברסיטה העברית לבין עיריית ירושלים ,בשילוב קבוצות מתחומי אמנויות הבמה והאמנויות הפלסטיות הירושלמיות כמו מרכז מחול שלם, הזירה הבין תחומית ו"מעמותה". במשך שנה שלמה שיתפו פעולה חוקרים ואמנים בניסיון לתרגם איש את שדהו של השני. במפגש זה התקיימה חשיפה ראשונית של תהליכי עבודה, פרי שיתוף פעולה בין המדענים לאמנים.
ש
כיצד נולד הרעיון:
היזמה המקורית הייתה של אייל עזרי, סגן אגף התרבות בעיריית ירושלים בשיתוף פרופ' דניאל מנדלר מהאוני' העברית שרצו לייצר פרויקט משותף לאמנים ומדענים הפועלים בתחום פורץ הדרך של ננו-טכנולוגיה.
'מרכז מחול שלם' קיבל פנייה לקחת חלק בגיבוש הפרויקט, הפקתו וניהולו האמנותי. לאור רצוננו להרחיב את תחומי העבודה של יוצרים שייקחו חלק במיזם, פנינו לגיא בירן – מנהל אמנותי הזירה הבינתחומית ולאה מאואס – מנהלת אמנותית שותפה של מרכז מעמותה, להשתתף בעיצוב הפרויקט והצגתו למגוון רחב של אמני מחול, מיצג, פרפורמנס ושאר אמנויות המופע בעיר.
שמחנו על ההזדמנות להפיק את פרויקט "ננו-ארט" וללוות אותו אמנותית. היה חשוב לנו להציב בפני אמנים מתחום המחול הזדמנות למפגש יצירתי עם אנשי מדע, כאשר האתגר שעמד בפני שני הצדדים היה יצירת שפה חדשה המייצרת דיאלוג ונקודת ממשק בין העולמות השונים.
כיוצר אני עוסק רבות בשילוב בינתחומי של מדיות מופע, כך שכמלווה אמנותי של 4 מתוך הפרויקטים, זו הייתה עבורי חוויה מרתקת להיחשף לשיתופי פעולה שופעים יצירתיות ומקוריות ולתהליכי מחשבה מורכבים בניסיון של כל קבוצה גם להגדיר במדויק את האתגר העומד בפניה וגם את הדרך לפיתרון. מבחינתי, פרויקטים כאלו הנם בעלי ערך רב גם ברמה הציבורית וגם ביכולת שלהם להעשיר משמעותית את תיבת הכלים של אמנים.
קשרי אמנות-מדע
מבחינתי, נקודת המפגש הבסיסית בין התחומים היא ההכרח בשני התחומים בפיתוח חשיבה חדשה וזווית ראייה לא שגרתית כבסיס להתקדמות. בשני המקרים המפתח לגילוי תובנות חדשות תלוי בהצגת תיאוריות, דעות ונקודות מבט מאתגרות על הדברים. כאמור, האתגר הספציפי בפרויקט, הינו פיתוח רעיונות ושפה חדשה אשר יכולים להתייחס ולהתעמת במקביל עם התפישות המוכרות בשני התחומים תוך יצירת קוד שפה חדש.
מבין עשרות הצעות הפרויקטים שהוגשו, נבחרו כ-11 פרויקטים אשר 8 מתוכם הגיעו לשלב הצעת המחקר בסוף 2015. אני ליוויתי אמנותית 4 מתוך הפרויקטים האלו, כאשר נקודת האתגור שלי לפרויקטים הייתה לשבור את התבנית המוכרת וקיימת בפרויקטים קודמים של שיתופי פעולה של מדע ואמנות.
הנוסחה המקובלת והמוכרת בשיתופי פעולה כאלו, היא שאמן נחשף למחקר ועשייה של מדען ובהשראת המחקר או ע"י שימוש בטכנולוגיה שפותחה, מייצר את האמנות שלו. אמנות שבמקרים רבים מתפקדת כאילוסטרציה של תהליכים מדעיים. תבנית כזו של עבודה מציגה תהליך חד-סיטרי בה המדע עובד בשרות האמנות ומספק לה חומרים ליצירה.
אני ביקשתי לאתגר את קבוצות העבודה לפתח תהליך דו כיווני של היזון חוזר מתמשך בדיאלוג בין המדענים והאמנים כאשר עצם הדיאלוג ופיתוח שפת הממשק בין המדיות היא מהות המחקר וגם התוצר האמנותי.
הצבת אתגר זה לקבוצות העבודה, הביא בשלבים הראשונים לתחושות שונות של תסכול ושיתוק. אבל התעקשות והתמדה של הפרויקטים התחילה לייצר כיווני חשיבה חדשים ודיאלוג מסוג חדש, בו רמת המעורבות של המדענים בתהליך האמנותי העמיקה לכדי שיח רב רבדים ומחויבות לעיצוב ופיתוח היצירתי של האספקטים האמנותיים והאמירה האמנותית.
שאלתי את פרופ' דני מנדלר, מיוזמי הפרויקט, איך הוא רואה את הפרויקט מנקודת מבטו:
"מאז כניסתו של פרופ' יגאל אראל כדיקן הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע ואני (סגן דיקן למחקר) שמנו לעצמנו מטרה להכניס לקמפוס ספרא (גבעת רם) אמנות ולשלבה בעשייה המדעית. הסיבות לכך מרובות אבל העיקרית שבהן היא התפיסה ששילוב של מדע ואמנות יכולה ליצור דברים נפלאים ולגרום ליצירתיות בלתי רגילה אצל סטודנטים וחוקרים במדעי הטבע, שלרוב אין להם אינטראקציה בעשייה שלהם עם אמנות. קמפוס ספרא ממוקם במתחם גבעת רם שהוא המקום האידאלי בארץ שבו אמנות ומדע נפגשים. במתחם זה נמצאים, מעבר לאוניברסיטה העברית, מוזיאון ישראל, המוזיאון לארצות המקרא, ומוזיאון המדע. בעתיד המרחב ישתלב עם שדרת המוזיאונים הצפויה לקום ליד משרדי הממשלה. לכן, השאלה הייתה ועודנה כיצד משלבים את העשייה המדעית המצוינת שלנו עם פעילות אמנותית? לתוך התמונה נכנסה מיכל מור אוצרת האוניברסיטה שאצלה מצאתי לא רק אוזן קשבת אלא התלהבות אמתית לשילוב זה. אייל עוזרי שקיבל את המסמך שהגשנו בהתלהבות, תמך בו.
צריך להדגיש שמהתחלה קבענו לעצמנו שתי דרישות: האחת הקישור לננו, שמיד יוסבר, ומצד שני הדרישה שהאמנות לא תשרת את המדע (לצרכי שיווק) אלא המדע והאמנות יהיו לא רק שווים אלא גם יהיה היזון חוזר מהאמנות למדע. חשוב להדגיש שבמרבית המקרים (תערוכות וכד') של אמנות ומדע אין יחסי גומלין בין השניים. לדוגמא חומר חדש שפותח במדע משמש את האמן. אנחנו ביקשנו הרבה יותר. רצינו פרויקטים שבהם האמנות גם תתרום למדע.
השימוש בננו היה כאמור תנאי נוסף ומכנה משותף של כל הפרויקטים. ננו מתאר תחום פעילות מדעית מאד רחבה שנוגעת לנושאים רבים ומגוונים כמו רפואה, מיקרואלקטרוניקה, חישה ועוד. ננו כבר מזמן עבר מהמדע לשטחי חיים נוספים ומצד שני עדין לציבור הרחב מושג הננו אינו תמיד נהיר. חשבנו שזו יכולה להיות הזדמנות לנסות ולהמחיש את העולם הננומטרי והשילוב של ננו באמנות היה מגנט לאמנים רבים שהתלהבו מהניסיון לשלב את עולם הננו בעשייה ויצירה שלהם.
הדברים החלו לנוע, אם כי לא במהירות. אבל צוותים החלו לעבוד תחת ההנחיה של שלושה מנטורים. שתי הדרישות שלעיל הביאו ברוב המקרים לדו-שיח מעמיק, נוקב, ממושך ולא קל בין האמנים למדענים. זו לא רק השאלה "כיצד מדברים ננומטרית" אלא בראש ובראשונה כיצד מדע ואמנות בכלל יכולים לדבר וליצור משהו שבו יש תרומה ברורה של שני עולמות התוכן והדעת האלה. כיצד יוצרים משהו שבו עולם אחד אינו רק משרת את העולם השני?
בסופו של דבר הגענו לשלב ההצגה שבו שמונה פרויקטים הציגו את הדרך, את תוצרי הביניים ואת החזון שלהם. לאן אנחנו הולכים עם זה? המשך הפרויקט ויצירה של תהליך מחודש שאליו יצטרפו אמנים ומדענים נוספים תלוי במימון אבל לא רק… הוא תלוי ביכולת שלנו להביא את החוקרים והאמנים לפתוח את עולמם היצירתי זה בפני זה ולגרות האחד את השני בעשייה משותפת שבה התוצר לא היה יכול להתקבל לולא אותה יצירה משותפת. מטרתנו היא לא רק על להעשיר את עולמם של החוקרים והאמנים אלא לא פחות חשוב לפתוח את העשייה המרתקת הזו בפני הצופים על מנת להעביר את המסר שהשילוב של מדע ואמנות הוא ממש מתבקש. "
קיימתי שיחה עם ד"ר עפרה בני, והאמניות מעיין ליבמן שרון ויערה ניראל אודות הפרויקט שלהן- 'אישקט'
ובמהלכה אמרה דר' עפרה בני כי השילוב של חקר הטבע והתהליכים הטבעיים לבין הטכנולוגיה, שהיא יציר אנושי, מרתק במיוחד עבורה. בתוך כך, הננוטכנולוגיה העוסקת בקני מידה מזעריים שאינם נתפסים במוח האנושי, חופנת בתוכה אפשרויות שלא תשוערנה שבלי ספק ישפיעו על המציאות העתידית. מניפולציות ברמה הננו-מטרית מאפשרת הקניית תכונות חדשות לחומרים, ולמערכות ביולוגיות ומאפשרת השפעה על המאקרו.
יצירתיות היא חלק מאוד דומיננטי בתהליך המחקר המדעי, בלעדיה לא ניתן להגיע למקוריות ופריצות דרך משמעותיות. בדומה לכך גם רב-תחומיות הפכה להיות קריטית במדעים הביו רפואיים. מתוך כך ישנה אצל רבים מהחוקרים משיכה טבעית למה שמעשיר את היצירתיות תוך מפגשים עם עולמות אחרים. החיבור בין ננוטכנולוגיה ואמנות סיקרנו אותי במיוחד. האמנות במידה רבה נתפסת בעני כבעלת מאפיינים מקבילים למחקר, היא מונעת מיצירתיות, היא משלבת תחומים שונים והיא מייצרת אינטואיציות. מה יהיו נקודות המפגש בין הננוטכנולוגיה והאמנות? האם אפשר ליצור תוצר חדש מתוך השילוב ? האם ניתן להמחיש את הננוטכנולוגיה טוב יותר באמצעות אמנות? האם אמנות יכולה להשפיע על מדע?
"פגשתי אמניות מתחום התנועה ואמנות חזותית, ולמדתי כמה קשה בהתחלה לפשט עולמות מורכבים לכדי שפה פשוטה. באינטליגנציה רבה מצליחות האמניות להביא דימויים והשראות מעולם הסרטן ועולם הננו-רפואה לכדי תנועות מחול והקרנת ווידאו שיוצרים עולם שלם שמעביר באמצעים חזותיים את התהליכים הדינמיים שמתרחשים בסרטן ואת האינטנסיביות של הטכנולוגיה. היצירה המתהווה בשם "אישקט" אכן עוסקת, כפי שאני רואה אותה, באי השקט- זה הקיים במירוץ הטכנולוגי, בפיזיולוגיה האנושית, בהתהוות תהליכים פתולוגים שמתרחשים מבלי שיודעים עליהם, בגילוי המחלה, בטיפולים שעובר האדם. כמו המחקר עצמו גם במפגש ננו-ארט התהליך לא פחות מרתק מהתוצאה."
הכוריאוגרפית מעין ליבמן-שרון הציגה את המפגש שלה ושל יערה עם המדענים: "כשיערה ואני הגענו למעבדה של ד"ר עפרה בני הסתכלנו במיקרוסקופ וראינו תאים סרטניים.
מה שמשך אותי הוא הדיסוננס שבין הדימוי – האימג' של התאים הסרטניים, שריתק אותי מבחינת התנועה המתמדת שלו, הצורות הייחודיות של התאים והחללים ביניהם, לבין העובדה שאלו תאים סרטניים והרסניים על כל המשתמע מכך.
עמדתי בפני שני אתגרים:
- איך יוצרים עבודה שעוסקת בחקר הסרטן?
- איך מביאים לידי ביטוי אמנותי ננו טכנולוגיה, שאי אפשר לראותה, לחוש אותה ולתפוס את מימדיה.
הסרטן הוא נושא שעניין אותי ואיים עלי בו זמנית. העובדה שמתרחש תהליך הרסני בגוף שלא יודעים על קיומו, התחבר לפחד קיומי שלי שנוגע בזמניות שלנו בעולם – נושא שכאמנית דתייה וכאימא לשלוש בנות, מעסיק אותי ואני חוקרת אותו באופנים שונים בחלק מיצירותיי.
העבודה המשותפת וההדוקה עם יערה ניראל וד"ר עפרה בני, יצרה אפשרויות ביטוי חדשות עבורי. השילוב בין המחול לוידאו תוך כדי ניסיונות התבוננות על התהליכים הביולוגים והננומטרים, נתנה לי מקור השראה בלתי נדלה ורצון להעמיק עוד ועוד על מנת להוציא את הביטויים הללו בתנועת הגוף.
את הביטוי ל'ננו' מצאתי בחללים שנוצרו בין הגופים של הרקדניות השותפות ליצירה: מיכל אגסי ולורה קירשנבאום, חללים שאמנם אי אפשר לראותם, אלא רק את קווי המתאר שלהם, אך הם נוכחים ומהותיים, יש להם חיים משל עצמם."
יערה ניראל הוסיפה את התרשמותה ואמרה: "נכנסתי לפרויקט מבלי לדעת ממש על מה מדובר, ולאט לאט התחוור לי הנושא, על מורכבויותיו ועל ההשראה הבלתי נדלית שלו.
כמישהי שיוצרת בשני התחומים – המחול והוידאו היה לי מעניין לשתף פעולה עם מעין ליבמן-שרון, הכוריאוגרפית ולהתמקד בוידאו ובשילוב של השניים.
גם הזווית האישית והעצובה צפה ועלתה כל הזמן במהלך העבודה על הפרויקט – אבי נפטר לפני 6 שנים ממחלת הסרטן, אותה המחלה שבמעבדתה של ד"ר בני חוקרים את דרכי הריפוי שלה, ולמעשה הפעם האחרונה שבה ביקרתי בבית חולים הדסה עין כרם לפני התחלת הפרויקט והביקורים במעבדה של ד"ר בני הייתה כשהיה מאושפז שם, ממש לפני מותו.
אני מרגישה שיש כאן כמה שכבות של שילוב, האמנות והמדע, המחול והוידאו ואפילו בתוך המדע, בין הביולוגיה והננוטכנולוגיה.
בתחום שלי אני עדיין מנסה ללא הרף למצוא את השילוב העדין שבין הגוף, והמחול לבין הקרנת הוידאו, והשפעתו על התנועה והחלל.
העיסוק בננוטכנולוגיה, והשיח הבלתי פוסק עם עולם המדע בתהליך היצירה שלנו מייצר עבורי מצד אחד מאגר השראה בלתי נדלה ומאידך אתגר אדיר.
אני סקרנית מאוד לראות לאן עוד נגיע עם זה."
