צילומים באדיבות יח'צ
60 שניות על מחול ופוליטיקה
להקת בלט סקפינו חוגגת שבעים להיווסדה והיא אחת מחמש או שש להקות מחול קבועות שנותרו בהולנד. עד 2008 ממשלת הולנד הייתה גן עדן ליוצרים בשל מדיניות תמיכה נדיבה באופן מעורר קנאה בלהקות וביוצרים ומבצעים עצמאיים, מדיניות שהביאה לפריחה מרשימה במדינה כה קטנה ומשכה אליה לא מעט ישראלים. היו אז 14 להקות מסובסדות קבוע ועוד 16 על בסיס פרויקטלי . מאז התחלף השלטון , שר התרבות בעת ההיא השתייך למפלגה ימנית , המצב הכלכלי השתנה והתקציבים קוצצו ללא הכר. בואו לא נעשה השוואות למדיניות החדשה של שרת התרבות תחת הממשל בראשותו של נתניהו . 
יש לברך שעדיין נותרו כמה להקות יציבות המתוקצבות על בסיס קבוע ובהם NDT, סקפינו , אינטרודאנס, אמיו גרקו ולהקת הבלט הלאומית. חלק מהלהקות הקבועות שכן מתוקצבות, כמו סקפינו, נאלצו לקצץ במספר הרקדנים. כיום יש ללהקה שבעה עשר רקדנים, כשבעבר היה מספרם כמעט כפול.
אמש בהרצליה
אחרי הפסקה של עשר שנים חוזרת להקת סקפינו עם ארבע עבודות, שתיים הן של הכוריאוגרף אד וובה ( Ed Wubbe), מנהלה האמנותי של הלהקה מאז 1992. וובה יוצר פורה ורב פעלים גם מחוץ ללהקה. התכנית נפתחה בעבודה קצרה 'תהודה' ((Risonanza מאת אד וובה, בבכורה עולמית, בהרצליה. העבודה זכתה לביצוע מצוין של ג'וזפין דבליה ורובן גארסיה אראביט. שניהם היו לבושים לבן ונעו בחלל ריק ונקי אך מלא כולו בצלילי פסנתר צלולים כגבישי בדולח של מיקאיל בורשטלאב ( M. Borstlap ) שאף מבצע את יצירתו. וובה יוצר אווירה מהורהרת שבה הדואט מקבע מחד יחסי כוחות שמרניים שבהם האישה, מעולפת למחצה, מובלת, מטולטלת ומונחית באמצעות הגבר ועם זאת, הרקדנית מקרינה פוטנציאל לשינוי שמתחזק בזמן הקרשנדו, אך אינו מתממש הפעם והיא מותירה אחריה שובל עצב ותחושת החמצה.
את הערב מסיים וובה ביצירה שנדמית כלהיט ועל פי הסברי התכנייה, שמתוארת כמאפיינת את עבודתו של וובה ומשתתפים בה 16 חברי הלהקה. 'השעועית הגדולה' ( The Great Bean ) היא עבודה תאטרלית שיורה לכל הכיוונים ובאה מצוידת בשלל אמצעים אטרקטיביים. היא בנויה כהצגת רביו , מצרף של מקטעי מחול בעיקר קבוצתיים ונשענים על הנוסטלגיה החמימה שמספקים המקורות המוזיקליים ובהם הג'אז האלגנטי של דיוק אלינגטון, העומקים קורעי הבטן של בילי הולידיי המיוסרת, על קאונט בייסי וג'יימס ראשינג , על קטעים מתוך 'פר גינט' ( מתבקש לא?) וג'אנגו ריינהארט, אמן כלי מיתר משנות השלושים ואילך, שניגן ג'אז צועני. הערב מתרחש באווירת מועדוני הריקודים ובמות ברודווי של שנות העשרים, והרקדנים לבושים כמו החבר'ה הטובים בחליפות שחורות ונעליים שחור-לבן. בין לבין צצים ג'נגלרים שמג'נגלים לתפארת, קצת קירקסית, וישנו גם אימפרסריו/ליצן/ שטן שלא כדאי פגוש בסמטה חשוכה. יש בעבודה לא מעט קטעים קבוצתיים, כולם נאים כשלעצמם, אבל כל ההמולה מתחילה לעייף בשלב די מוקדם והגודש בכל מובן הולך וממסך את הקשב. זו עבודה שמושקע בה מאמץ רב לשעשע, אולי מאמץ רב מדי.
עם זאת, העבודה הזו ושאר העבודות בערב, מזכירות שללהקת סקפינו יש קבוצת רקדנים ממש טובים, בעלי אישיות כובשת כקבוצה, ובעלי ייחוד בולט כאינדיבידואלים בתוכה.
מבחינת עניין, העבודה היותר מרתקת וייחודית בתכנית זו היא של היוצר הצעיר שכבר השאיר אחריו שובל של עבודות מעניינות במסגרת כמה להקות חשובות –כולל סקפינו- הלא הוא מרקו גואקה (Marco Goecke ) שיצר דואט לסוויטה 'ציפור האש' של סטרווינסקי בביצועם מרתק של בוני דואטס ומישה ואן ליאוון. גוואקה הוא יוצר מקורי וגם כאן הוא מצליח באמצעים בסיסיים ליצור דרמה רבת מתח פנימי באמצעות שני הרקדנים המיוחדים, הלא שגרתיים, שנבחרו לתפקיד. חלק גדול מהמתח נובע מטיפול בחלל העוטף את התנועה כשמהלך כל אחד מהרקדנים חותך אותו, כאילו חוצה חומר אפל, סמיך מהרגיל. כל אחד מהשניים, מבצע בתורו מספר משפטי תנועה המתרכזים בזרועות ובכפות ידיים מרפרפות . בהמשך הם פועלים זה לצד זה וישנו דמיון רב בהגדרת משפטי התנועה של שניהם, אבל יש שוני עצום באופי האישי שמוטבע בהם באמצעות רגישות שונה לפרטים ואישיות המבצעים. שני הרקדנים הגישו עבודה מדויקת שהותירה בצופה סקרנות ומתח מהשנייה הראשונה ועד לאחרונה.
אם חושבים על 'ציפור האש' של פוקין מלפני כמאה שנה ועוד קצת, יתכן ואל מול עינינו התגלה זן חדש דווקא של 'ציפור הקרח'; שכלתנית, מחושבת, רחוקה מרחק יבשות מהציפור המופלאה מהאגדה העממית הרוסית, אך מרהיבה בדרכה.