מחול הוא השפה החבויה של הנפש(1)
דיון מושגי בקטגוריות שיח, טקסט ופעולה בפילוסופיה של פול ריקר ויחסם לכוריאוגרפיה (2)
דנה מילס
דוקטורנטית, המחלקה למדעי המדינה, אוקספורד
Dance is the hidden language of the soul
A conceptual discussion of the relationship between the categories Discourse, Action and Text in Paul Ricoeur's thought and choreography
Dana Mills (3)
DPhil Candidate, Department of Politics,
I’m not interested in how my dancer’s move but in what moves them. Pina Bausch
מאמר זה מנסה לדון בקטגוריות האנליטיות שמציב פול ריקר במאמרו
The model of the text: meaningful action considered as text
ביחס למאפיינים הפילוסופים של כוריאוגרפיה.
פרולוג: פול ריקר, שפה, שיח, פעולה וטקסט: הרחבת התורה ההרמנויטית(4)
פול ריקר יוצר את הטקסטים שלו במהלכים מעגליים. הוא נע בין שפה, לפעולה, לשפה המכילה בחובה פעולה. ה"מעגל ההרמנויטי"(5) שלו עובר בין המושגים שיח, טקסט ופעולה, מגדיר אותם כחלק ממכלול של תוצרים אנושיים. ההרמנויטיקה של ריקר מניחה קשר אינהרנטי בין היכולת האנושית לשנות את העולם דרך פעולה לבין התכונה האנושית הבסיסית שהיא: האדם מבטא עצמו דרך שפה. שפה ופעולה חולקות את המהות הדינאמית שלהן: משתנות באופן תדיר, חמקמקות ועוברות בין הפוגה אחת לרעותה. מכאן שניתן ליישם עקרונות מתודולוגיים דומים לפעולה ומבנים לשוניים. הדרך להבין ביטויים אלו היא באמצעות פרשנות. הפרשנות נסמכת על התשתית המושגית של ההרמנויטיקה. עבודת הפרשנות היא יצירת אופן התייחסות לאובייקט על ידי שימוש באוצר המילים שלו ולא הפקדתו לניתוח בכלים השאולים מעולם תוכן אחר. ריקר: "על הטקסט להיפתח, לא עוד כלפי המחבר שלו, אלא כלפי התחושה הפנימית שלו וכלפי העולם שהוא פותח וסוגר". (6)
לפי ריקר, שיח יוצר עולם אשר נעלם ברגע בו הוא מתכונן. יש לו מאפיינים משותפים לטקסט ולפעולה; ניתן להמשיג זאת כרצף בו פעולה ממוקמת בקיצוניות אחת וטקסט בקיצוניות השנייה; שיח מצוי אי שם על קו הרצף. יש מאפיין משותף לכל הקטגוריות הללו (שיח, טקסט, פעולה): כולם יכולים להיות נתונים לפרשנות. המטרה של ריקר היא לפרש, בין אם פעולה, טקסט, או כל תוצר אנושי אחר. זוהי עבודת ה"פענוח של המשמעות החבויה במשמעות הנגלית לעין, בפרישת רמות המשמעות המרומזות במשמעות הגלויה".(7) בהתייחס לציטוט של מרתה גרהם שהושאל לכותרת מאמר זה, במאמר זה אנסה לפענח מחול כשפה החבויה של הנפש. הטענה הבסיסית תנוסח כדלהלן: ניתן להשאיל את הניתוח ההרמנויטי של ריקר לניתוח מחול כאשר מבינים מחול דרך שיח כיחידה אנליטית.
על מנת לחזק טענה זו יש לבסס שתי הנחות אחרות: לא פעולה ולא טקסט הן קטגוריות אנליטיות מתאימות להבנת מחול דרך הרמנויטיקה.
(1) הקטגוריה האנליטית של פעולה אינה מתאימה לניתוח מחול. ריקר מגדיר את מאפייני הפעולה:
"פעולה, כמו טקסט, היא מהות בעלת משמעות שצריכה להיות מובנית כשלם.(8)
(1.1) "לפעולה יש מבנה של מבע מתאר. יש לו תוכן הקשור לטענה שניתן לתפוס שוב ושוב כזהה…לפעלים של פעולה יש נושא מקומי המזוהה כקיים ואליו מתייחס משפט…."(9)
(1.1.1) ניתן לנסח את ההבחנה בין מצבים, פעילויות והופעות על פי התנהגות הזמנים של הפעלים המתארים פעולה הקובעים מימדים זמניים מסוימים לפעולה עצמה.
(1.1.2) המבנה הנואמטי (כלומר מטאפיזי, לא קונקרטי) של פעולה כולל דיאלקטיקה של אירוע ומשמעות הדומה לזו של פעולת דיבור.(10)
(1.1.3) נואמה זו מציגה מאפיינים פועלים הדומים לאלו של פעולת דיבור שלמה.
(1.1.4) פעולה, כמו פעולת דיבור, ניתן לזהות לא רק לפי התוכן הקשור לטענה, אלא גם לפי כוחו של המבצע שלה. שניהם יוצרים את "המבנה ההגיוני " שלה.
(1.2) החשיבות של פעולה בעלת משמעות היא מעבר לרלבנטיות שלה למצב מסוים. זה חשוב ביחס לתוצרים תרבותיים ואפשרותם לעבור את תנאי הייצור החברתיים שלהם, כלומר לפרוץ את המגבלות המיוצרות עבורם מתוך הסיטואציה ההיסטורית בה נוצרו.
(1.3) משמעות הפעולה האנושית היא גם משהו הממוען לטווח אינסופי של "קוראים אפשריים". השופטים לא יהיו בני דורו של הכותב, אלא כפי שטען הגל, ההיסטוריה עצמה. זה אומר שכמו טקסט, פעולה אנושית היא עבודה פתוחה.
(1.4) פעולה יכולה להיות מנותקת מהסוכנים שלה ולפתח השלכות משלה. האוטונומיזציה של פעולה אנושית מייצרת את המימד החברתי של הפעולה. פעולה היא תופעה חברתית לא רק בגלל שהיא מבוצעת על ידי מספר סוכנים באופן בו תרומתו של כל אחד מהם לא יכולה להיות מובחנת מהאחר, אלא גם מאחר ומעשינו חומקים מאיתנו והם בעלי השלכות שלא התכוונו אליהן. (11)
מחול, כפי שאבקש לטעון בחלק הבא של המאמר, לא יכול להיות מופרד מהסוכן המבצע אותו. התנועה לא יכולה להיות מופרדת מהמתנועע. בניגוד לפעולה, בהבנה הריקריאנית שלה, מחול מתחיל מהגוף הנע ותמיד משלים מעגל עימו.
(2) הקטגוריה האנליטית של טקסט אינה מתאימה לניתוח מחול.
(2.1) בניגוד לשיח, שפה כתובה אינה מחייבת דובר; כאן ריקר מתייחס לשאלת המחבר. הרמנויטיקה מנתחת את אקט הקריאה כדיאלוג בין הקורא והטקסט; כאשר הטקסט מתפרסם, האירוע עובר מהאקט המוחשי של הכתיבה לאקט הקריאה (ומכאן הפגישה היא בין הקורא והטקסט, ולא המחבר והקורא).(12)
(2.2) יותר מאשר ליצור המשגה של עולם שקיים כאן ועכשיו, הטקסט יכול להפוך להיות מראה של עולם הקורא. טקסט יוצר עולם משל עצמו, אך כל פרשנות מזמינה אותו לתוך עולם הקורא הפוגש בו. (13)
(2.3) טקסט, בניגוד לשיח, אינו ממוען למישהו. טקסט, בניגוד לשיח, חומק מהטבע הרגעי של האירוע. הוא אינו כבול במגבלות זמן או מרחב.
(2.4) טקסט, כמהות לינגוויסטית, מקפיא זמן ויוצר צורת תקשורת אל- זמנית. המוקד עובר מהאמירה למה שנאמר.(15)
ריקר מתייחס לפיידרוס של אפלטון, בו נטען כי "בכתיבה, הם (אלו שנשמותיהם למדו זאת) זוכרים מבחוץ בעזרת סימנים זרים, ואינם מזכירים לעצמם מבפנים, בעצמם".(16)
התרחשות הכתיבה היא הקפאת שפה הנעה תמידית, הזרת האדם היוצר אותה, כך שהיא יוצרת אינספור עולמות לקוראים במקום עולם המחבר.
מחול היא אמנות שלא יכולה להיות מוקפאת. אף שיטת כתיבה לא הצליחה להפוך שמישה באופן גורף כקונצנזוס בעולם המחול . שפה זו מועברת באמצעות הגוף; דרך הסוכן היוצר אותה. אם היא מוקפאת, היא מאבדת אחד מהמאפיינים המשמעותיים ביותר שלה שיידון בהרחבה בחלק הבא של המאמר, והוא הזרם הבלתי פוסק שלה. מחול לעתים מושהה על ידי רגע חומק של הפוגה כביכול, אך לעולם אינו עוצר באמת.
מכאן, אעבור לטענה המרכזית במאמר זה: שיח, כפי שהוא נתפס בהרמנויטיקה של פול ריקר, הוא הקטגוריה האנליטית המתאימה לחשיבה על מחול.
ארבע קטגוריות של ניתוח שיח: מהו שיח?
(3) שיח הוא שפה מדוברת; לפי ריקר, "שיח מתרחש כאירוע, יכול להיות מזוהה שוב ושוב כזהה לעצמו". בשיח יש תנועה או תזוזה; יש בו היבטים דינאמיים. (17)
(3.1.1) שיח תמיד ממומש בתוך זמניות ובהווה, בעוד מערכת השפה היא וירטואלית ומחוץ לזמן. אמיל בנווניסטה כינה זאת "התרחשות השיח". שיח מתייחס לעולם, מהות ספציפיים, הנוצרים סביב ה"כאן ועכשיו".(18)
זמן, במיוחד בתפיסה הרמנויטית, מביא עימו קשיים שהם תוצאה בלתי נמנעת של תקשורת אנושית. מצד שני, כל סוג של דיאלוג הוא תוצר של ההווה, למרות שייתכן שהוא מרמז לעתיד;בעוד ציפיות עתידיות קובעות את הפעולות בהווה. יחד עם זאת, חוויות מהעבר או השפעות תרבותיות טוות רשת המסייעת להבנת הן פעולות והן שפה. זה מעלה את מושג ה"אופק" בתפיסה של גאדאמר, שהוא הטווח אותו יכול אדם לראות, המוגדר על ידי ציפיותיו בעתיד וחוויותיו בעבר.
זמן בתפיסה הרמנויטית הוא מורכב ומשפיע על פעולות לשוניות כמו גם לא לשוניות.
ריקר חושב שספרות יכולה להוות מענה חלקי לחלק משאלות הזמן שלדעתו הן עמידות בפני הפתרונות שהציעה הפילוסופיה. שאלות שמתעמת עימן הדחף שלנו ליצור נראטיב. ראשית, הפיוס בין הזמן הנחווה עם הזמן הקוסמולוגי; שנית, הפיוס בין שלושת מימדי הזמן: עבר, הווה ועתיד, עם זמן כמהות שלמה.(19)
הקונפליקט בין הווה כמהות נעלמת לבין השכבות הרבות של ההתייחסות לזמן יכול להיפתר על ידי צורות תקשורת שאינן כבולות במגבלות של זמן. שיח עבור ריקר מייצג את ההווה במיטבו: "שיח פירושו יצירת אקט נעלם, שיש לו את הזמניות שלו, את ההווה שלו". (20) ניתן להסיק שעבור ריקר שיח מצוי בליבת ההווה ומאיר את המורכבות בתפיסות זמן לפי הרמנויטיקה. אמנות (פרוזה בדוגמה של ריקר) היא בעלת היכולת להאיר בעייתיות זו ובה בעת להשלים בין מימדי זמן שונים. במחול, זמן אינו מימד מגביל מאחר וכמה קטגוריות של זמן יכולות להיות מוצבות על הבמה באותה העת. מחול, במהותו, יכול להיווצר רק מתוך ההווה: ייתכן וזו האמנות הכי דינאמית מבין כל האמנויות. יחד עם זאת, מחול יכול לצרף יחדיו כמה מימדי זמן. מצד אחד הוא שואב מייצוגי עבר של תנועה ויוצר הקשר חדש עבורם (למשל ניתן לראות השלמה של עבר והווה ביצירת הקשר חדש לעבודות מהקאנון הקלאסי). כתיבה מחדש של העבר דרך יצירת הווה הוא מאפיין ייחודי של כוריאוגרפיה. האלמנטים היסודיים שלה הם בתנועה; מעבר מהפוגה אחת, כביכול, לעוד הפוגה, כאשר למעשה אין כל עצירה בזרם המתהווה. מצד שני, ציפיות העתיד, הן עבור הקהל והן עבור הרקדנים, מכוננות את פרשנות העבודה הכוריאוגרפית. האדם יוצר ציפיות לעתיד, מקבל אותן, על ידי יישום הפרשנויות שלו את העבר להתרחשויות בהווה. הדרך בה אנחנו חושבים על העתיד מתעצבת, הן ביחס לעולם וביחס לעולם הנוצר על ידי שפת התנועה הייחודית, כמו גם על ידי עולמו של הצופה.
דוגמה: פינה באוש, קטע מתוך נלקן.
הייחודיות של קטע זה נוצרת מתוך שילוב בין מימדי זמן שונים. ישנן אינספור התייחסויות עבר למוסיקה. בחירת השיר (כולל המילים שלו), בעל התייחסות חזקה לעתיד (כל הפעלים בשיר הם בעתיד) יוצר אופק של ציפיות. הכוריאוגרפיה עצמה נעה בגלים, מתפתחת ומשהה עצמה ובתהליך זה יוצרת ציפיות חדשות. יחד עם זאת, העבודה מתחיל ונגמרת בהווה, כסדרה של רגעים חולפים. כל אדם הצופה בקטע זה יביא עימו את חוויות העבר שלו וציפיותיו כאשר הוא מפרש אותו.
http://www.youtube.com/watch?v=Z8wnBSclJjg
(3.1.2) בעוד לשפה אין נושא, במובן זה שהשאלה:"מי מדבר?" לא תמיד יכולה להיענות, שיח מתייחס לדובר דרך אינדיקטורים שונים כמו כינויי הגוף. נאמר ש"התרחשות השיח" מתייחסת לעצמה. (21)
ישנה בעייתיות נוספת העולה מתוך יישום ההרמנויטיקה של ריקר על שיח: בעוד הקשר הוא קריטי ויש לו השפעה רבה על הפרשנות, יש למצוא "אני" דובר. בעבודות ספרותיות הסופר מאבד את הסמכות שלו כאשר המעגל הנוצר הוא בין הקורא והטקסט; אך שיח במהותו מתייחס לעצמו- מתחיל ונגמר באדם היוצר אותו ומשלח את המסר לעולם. יחד עם זאת, האני הדובר אינו מהות שלמה ויציבה כשלעצמה; היא משתנה דרך שיח וכך יוצרת אינספור מעגלי התייחסות. הפירוק (דקונסטרוקציה) של הדובר כאוסף אופקים שונים יוצר הבנה מורכבת של שיח.
מחול יכול להעשיר את הבנתנו את תכונת השיח הזו. כל רגע הוא מפגש של כמה צירים, אופקים, המשתנים ונעים ביצירת דובר שהוא לעולם לא "אני" מאוחד אלא כמה שכבות של משמעות. ניתן להמשיג מחול כנע בין שני צירי הרמוניה ושלווה, האופקי והאנכי, שובר ומשלים אותם אינספור פעמים וכך יוצר אסתטיקה כוריאוגרפית מלאה בפרטים. יחד עם זאת מחול, כמו שיח, מתייחס לעצמו. לא משנה כמה הוא נדמה מפורק ומורכב,הוא תמיד חוזר לגוף. התנועה מתחילה ומסתיימת ברקדן, או בגופו של הרקדן.
דוגמה: סילבי גיים ב"שניים" מאת ראסל מאליפנט.
ביצירה זו, הגוף, הדובר במחול, נשבר פעמים רבות; בו בעת הוא תמיד מורכב חזרה לדובר, "אני", המבצע את הפעולות. היא מראה שלמרות שתנועה היא ביסודה מורכבת ושסועה ויש לה שכבות משמעות רבות, היא תמיד משלימה את המעגל שלה בגוף הרקדן.
http://www.youtube.com/watch?v=IdjAbhZi-QU
(3.1.3) בעוד הסימנים בשפה מתייחסים רק לסימנים בתוך אותה המערכת, ובעוד אין לשפה, לפיכך, עולם כפי שאין לה זמניות וסובייקטיביות, שיח הוא תמיד על משהו. הוא מתייחס לעולם שהוא מתיימר לתאר, להביע, או לייצג. הפונקציה הסימבולית של השפה ממומשת בשיח.(22) בשיח השפה מוצאת את הנושא שלה. לדבר פירושו לומר משהו על מישהו. (23)
שיח יוצר עולם. כאשר דובר ומאזין מדברים על מצב המתרחש כאן ועכשיו יש להם מסגרת של מסמנים ומסומנים המתרחשים באותה סביבה ומתייחסים האחד לשני. השיטה יכולה לאתגר מגבלות זמניות ומרחביות (כאשר אנו מדברים על יוון העתיקה כאן ועכשיו, אנחנו יוצרים מערכת התייחסות ליוון העתיקה, הנוצרת מתוך ההווה). בו בעת, שיח יכול ליצור עולם דמיוני, כזה שאין לו שום אחיזה במציאות. לשיח על עולם "מדומיין" אין ערך פחות מלשיח על עולם "אמיתי".
מחול יכול להתייחס למאורעות שבעולם האמיתי אינם יכולים להידחס לתוך הווה "אמיתי", אך על הבמה יכולים להתרחש בו זמנית. יתרה מכך, הוא יכול ליצור מערכת התייחסות משל עצמו, המכילה את המסמן והמסומן המתרחשים בעת ובעונה אחת; מחול יכול ליצור מערכת התייחסות המוכלת בעצמה.
ישנם זרמים במחול מודרני המנסים ליצור עולם המכיל מסמנים ומסומנים הייחודיים לעולם שלו: כזו היא הדוגמה הבאה, "היפהפיה הנמה" של מץ אק (ביצוע: בלט קולברג). אק משחק עם ה"פנטסטי", הולך מעבר לאמיתי, יוצר מערכת שיש לה היגיון משל עצמה ומערכת קידוד משל עצמה. הוא משנה את זירת ההתרחשות של המעשייה האהובה וכך משנה את המשמעות של התנועה ויוצר לה רבדים לא מפורשים.
http://www.youtube.com/watch?v=LmkFsV42oMc
(3.1.4) בעוד שפה היא התנאי היחיד לתקשורת, המספקת את כל הקודים, המסרים מועברים בפועל דרך שיח. במובן זה, רק לשיח יש (פרט לעולם) אחר, אדם אחר, נמען אליו השיח ממוען. (24)
ריקר מצטט את היידגר :" רק לדיאלוג יש "אתה", שזיהויו מתפתח מהדיאלוג עצמו".
(Being and Time, 204)
שיח הוא הביטוי "בעל המשמעות" של המבנה של ההוויה בעולם.(25)
הדיאלוג, השיח, הוא הדרך להעביר הוויה לאחר. הוא המקום בו שתי הוויות נפגשות ומעבירות מהות אחת לשנייה, בזרימה בלתי פוסקת. שיח, כמו כל מהות הנתונה לפרשנות, הוא תהליך באמצעותו שתי הוויות משוחחות אחת עם השנייה. שיח, בניגוד למהויות לשוניות אחרות, מחייב נוכחות אחר פיזי, אדם שמדברים איתו. הייחודיות שבו נטועה בביטויו אל מול מהות פיזית אנושית. כך הוא הופך לשונה מכל שאר הצורות הלשוניות שמציין ריקר ונידונו להלן.
מחול מקבל את המשמעות האונטולוגית שלו בעולם מביצועו אל מול קהל. עבודת מחול שאינה מוצגת לפחות לאדם אחד אחר מהמבצע מאבדת מהמהות שלה, מהמשמעות שלה. מחול שייך לאמנויות הבמה. ככזו הוא מחייב קהל. בתהליך ההופעה התפקיד של העצמי ושל האחר נתונים במשא ומתן בלתי פוסק, מועברים מהמבצע לקהל ובחזרה. על ידי הבנת המחול הקהל מבין עצמו; והמבצעים מבינים עצמם טוב יותר כאשר הם מציגים את השפה שלהם לקבוצת אחרים, שבתורה אולי ימצאו בעבודה חלק מהדינאמיקה הפנימית שלהם. לעתים קשה למתוח את הגבול בין המפרש והמפורש; יש להם זרימה משותפת המזינה אותם הדדית. יחד עם זאת, כל הנאמר לעיל מחייב שתי ישויות פיזיות לפחות להתכוננות הדיאלוג. כל עבודה כוריאוגרפית, כאשר היא מוצגת בפני קהל, מובילה לתהליך בלתי פוסק של פרשנות: הרקדנים מפרשים את התנועה, הכוריאוגרף מפרש את תנועת הרקדנים, הקהל מפרש את התנועה וכך את עצמם. ההבחנה בין עצמי לאחר מתמוססת כאשר הבנת תנועת האחר פירושה הבנת העצמי.
מחול מודרני לעתים הולך צעד נוסף ומשלב את הקהל בעבודה עצמה; כך הוא גורם לקהל להרהר על המבט שלו ועל השלכותיו כלפי הדיאלוג הנוצר בין המבצעים לבין הקהל. על ידי שילוב הקהל בהופעה הכוריאוגרף בוחן את ההבחנה בין העצמי והאחר. אופקים משתלבים, עולמות נפגשים. הפרשנות העצמית של הרקדן מתרחבת לתוך הפרשנות העצמית של הצופה, כרקדן. קטגוריות של העצמי והאחר והציפיות העולות מהן מתרסקות. כל שנותר הוא תנועה הזורמת מאדם אחד למשנהו. ההבחנה בין העצמי לבין האחר היא מקרית.
בדוגמה האחרונה, עבודה מאת אוהד נהרין, "כמויות", בביצוע להקת המחול בת- שבע, הקהל רוקד עם הרקדנים, והרקדנים מתבוננים בקהל רוקד. אין מבצע; אין קהל: יש דיאלוג של תנועה. התנועה, כמו שפה כפי שהיא מתוארת בשיח הריקריאני, היא מהות נזילה המתכוננת מתוך מעברה מן הדובר אל הנענה וחוזר חלילה. http://www.youtube.com/watch?v=VLaFXKvNLj0&feature=related
אפילוג: הגבולות שבמילים
באופן כללי, מחול הוזנח כאובייקט חקירה או מחקר פילוסופיים. הפילוסופיה של השפה במאה ה-20 ניסתה להרחיב את גבולות המחקר שלה ולבדוק עצמה בציציותיה, אך נמנעה מלבחון ביטויים לא מילוליים של תקשורת, כמו מחול. נושאים כמו גוף, זמן, בניית "עולם" או "הוויה" והמפגש של האני והאחר כמבצע וצופה, שהם מוטיבים מרכזיים בכתיבה בזרם פילוסופי זה, מקבלים פירוש אחר כאשר בוחנים אותם דרך פרספקטיבה כוריאוגרפית.
כאשר בוחנים נושאים אלו מפרספקטיבה רחבה יותר, זו של המציאות הפוליטית שלנו, ברצוני לבקש שנפנה את מבטנו למדינה בה לא ניתן להחליף מילים בחופשיות, בה בני אדם לא יכולים לפגוש האחד את רעהו דרך שפה, ולא יכולים לבטא את מחשבותיהם דרך מילים. כתחליף, הם נפגשים בכיכרות ערים, לובשים שחור או ירוק ומחזיקים בידם נרות. בפעולתם האילמת הם מלמדים אותנו שהיכולת האנושית לבטא את עצמנו אינה עוצרת במקום בו רודנות פוליטית מבקשת לשים לה סוף; ושלשפה יש דרכי ביטוי רחבות הרבה יותר מהברות מצורפות יחדיו.
הם מלמדים אותנו שהגדרת משהו כבלתי- אפשרי היא מקרית כשלעצמה, ושהליכה תוך נשיאת נר יכולה להיות צעקה חזקה יותר מכל דמיון. מחול, כשפה חבויה בנפשנו, הן כצופים והן כרקדנים, יכול למוסס את הבלתי אפשרי כקטגוריה אנליטית רלבנטית תוך ייצור בלתי פוסק של האפשרי. (26)
1- מרתה גרהם
UK– Ireland Society for Ricoeur Studies2- מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס של
שהתקיים באוניברסיטת קנט, קנטרברי אנגליה, ב23.6.09.
3- הרמנויטיקה פירושה התורה של הבנת ופירוש ביטויים מילוליים ובלתי מילוליים כאחד. כיום היא משמשת לפירוש אינטראקציה סימבולית ככלל. ראה
http://plato.stanford.edu/entries/hermeneutics/
4- המושג מעגל הרמנויטי מאיר את התנועה האינסופית שבין הקורא לבין הטקסט. לפיו אקט הקריאה הוא תנועה במעגל בין הנאמר בטקסט לבין עולמו של הקורא, המפרש.
5- Paul Ricoeur, The Task of Hermeneutics, in Hermeneutics and the Humans Sciences, p. 53.
6- Paul Ricoeur, Existence and Hermeneutics, in The Philosophy of Paul Ricoeur : an Anthology of his Work, Charles E. Reagan and David Stewart (eds.),
7- J.B Thompson, Editor’s introduction, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 16.
8- Paul Ricoeur, The model of the text, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 204.
9- ריקר מתייחס כאן לתיאוריה של פעולות דיבור, בהסתמך על אוסטין, סירל ומאוחר יותר הברמאס. לפי תיאוריה זו שימוש בשפה יכול לכונן פעולה מבלי לבצע פעולה אקטיבית: למשל, שיום ספינה, נישואין הן פעולות המתרחשות אך ורק על ידי דיבור אך משנות סטטוס קונקרטי בעולם.
10- Paul Ricoeur, The model of the text, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 206.
11- Ibid p. 201.
12- Paul Ricoeur, The Model of the Text: Meaningful Action Considered as Text, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 202.
13- Ibid p. 201.
14- Ibid p. 199.
15- Plato, Phaedrus, Trans. And Ed. James H. Nichols Jr.,
16- Paul Ricoeur, Metaphor and the Main Problem of Hermeneutics, in The Philosophy of Paul Ricoeur p. 136.
17- Paul Ricoeur, Oneself as Another, Chicago:
18- David Wood, On Paul Ricoeur, Narrative and Interpretation,
19- Paul Ricoeur, Structure, Word, Event, in The Philosophy of Paul Ricoeur, p. 114.
20- Paul Ricoeur, The Model of the Text: Meaningful Action Considered as Text, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 198.
21- Paul Ricoeur, Structure, Word, Event, in The Philosophy of Paul Ricoeur, p. 114.
22- Paul Ricoeur, The Model of the Text: Meaningful Action Considered as Text, in Hermeneutics and the Human Sciences, p. 198.
23- Ibid p. 198.
24- Paul Ricoeur, The Task of Hermeneutics, in Hermeneutics and The Human Sciences, p. 58.
הערה: מאמר זה נכתב בשיאן של המחאות לאחר הבחירות באיראן, שואב השראה מהעוצמה שבאזרחים האיראנים ומוקדש לכל האנשים שאינם נשארים אילמים ושותקים באשר הם.
[ad]