'הורה' להקת מחול בת שבע, כוריאוגרפיה: אוהד נהרין ( בכורה עולמית). סוזן דלל, 9 ביוני.
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
טעה מי שהתפתה לחשוב- לאור שמה של עבודתו האחרונה של אוהד נהרין- שלהקתו, 'בת שבע', מתכוונת לרקוד גירסה זו או אחרת של מחול ההורה, או שנהרין חוזר למחוזות נעוריו ולריקודי העם בפרץ של מחווה נוסטלגי. ולא היא.
נהרין צמוד למסלול מתמשך, עקבי ומעורר השתאות לדרכו שלו , דרך שבה התנועה, או נכון יותר, הגוף האנושי המתנועע, מונע מגירויים מוצפים מהתת מודע שחווה תהליכי שחרור. זה באשר לתרומתם של הרקדנים לתהליך היצירה.
בעבודה הזו, סיפר נהרין, שהוא עבד עם כל רקדן לחוד על משפטי התנועה שהתפתחו בתהליך וכאן, חלק ניכר מהזמן נדמה שכל אחד מאחד-עשר המשתתפים מחובר לMP3 – עם הוראות הפעלה משלו.
עם זאת, נהרין הצליח לקחת את חומרי הבסיס הללו ולרקוח כבמטה קסם, את אחת העבודות היותר מעניינות, צלולות כקריסטל, מהודקות סיגנונית לאורך רצף של התנהלויות המתוות מרקם מסובך ומורכב של ניגודים.
רק יד קוסם יכולה הייתה לאסוף את המישברים והשברים שבבסיס ההתנהלות התנועתית ולארוג מהם שלמות מרהיבה וכה יפה עד כאב.
כשעולה האור, מתגלה במה רחבה הכוללת את הקלעים הצדיים של הבמה, מוקפת בקירות, מוארת אור ירוק תפוח בעוד הרקדנים ישובים על מדף עץ צף בירכתי הבמה. מין סצינה מינימליסטית מאופקת, שהאפקט הויזואלי שלה מכה בך כהצלפה.
כשהרקדנים קמים על שקט ומתקדמים כמה צעדים, הם נכנסים לאיזור בו מקור האור מאחריהם ורק צלליתם נראית. לאט, איש בתורו, כל אחד מהרקדנים מציג את רצף התנועות שלו באיפוק, אפילו בטכסיות, וכשעולה המוסיקה- עיבוד אלקטרוני לאחר הצהריים של פאון, הקבוצה ממשיכה,עוסקת בשלה; פה קפיאה, שם רגע אוניסונו במבנה מצומצם, ושם חזרה למשפט שנקטע.
משחש הצופה כי הקצב המדוד, שבירתו ואיחויו מקיימים שיגרה זמנית, בא נהרין, טורף את כל הקלפים, מעלה ווליום ויזואלי, מאיץ לפסט פורוורד, עובר דרך הרגעה באמצעות טיפול בסימטריה אוניסונית המתרגמת להרמוניה, ולרגע ומרגיע, רק כדי לטלטל את הבמה, הרקדן, הצופה. רק שלא יתקבע במוכר, בצפוי, רק ייתן לזרימה האנרגטית שעל הבמה לחדור לעורקים, לנשמה, לעונג הבא.
'הורה', אותו ריקוד במעגל שרקדו חברי העלייה השנייה בגורן אחרי יום עמל מפרך וכך בעליות הבאות, היא בטוי לאידיאולוגיות קולקטיביות שרווחו כאן, יד ביד נבנה מולדת כשהיחיד נכפף מרצונו, מתוך הכרה, אל מול צרכי הכלל, המעגל החברתי, ההתישבות, המדינה שבדרך. 'הורה' של נהרין מקדשת את הפרט, משתאה למראה יכולותיו, מחירות גופו, מיכולתו להטמע בתנועה לשמה, בלי סיפור, בלי לשאוף לומר דבר מעבר לנגלה, בלי להתנצל, בלי לשאוף להגאל.
נהרין מתזמר את המנעד הדינמי הנרחב, את הכאוס המבני ומעבריו הממושטרים, את יחסי הכוחות המשתנים במרחב הבינאישי, כאשף, כמנצח על תזמורת, כמי שקצות החוט בידיו ורק במוחו קיים העותק היחיד של תכנית-על, שתפקידה להאיר, להבהיר, לישב מחלוקות סיגנוניות ולקיים רובד של סדר במערבולת. יש הקוראים לזה כוריאוגרפיה. במקרה הזה- כוריאוגרפיה עילאית.
כרבות מיצירותיו, נהרין בונה גם את זו כעבודה מאתגרת שיש להעריכה הן בפרטיה, בשפת התנועה האנושית המפתיעה של רקדניו הנאמנים, הן בחוש התזמון המדויק, המופלא שבלעדיו כל השאר היה מתייתר כערימת כוונות ללא תכלית.
חלק משמעותי מרקני הלהקה שלקחו חלק בעבודה שייכים לדור ההמשך ומשורת הותיקים לא נותר אף אחד. כיום הלהקה צעירה יחסית, מגובשת- כלומר מדברת אותו דיאלקט ומכוונת מטרה לשפתו של נהרין. במובנים מסוימים, הלהקה טובה לא פחות מקודמותיה, אולי יותר.
בהפקה זו לקחו חלק הרקדנים: יניב אברהם, דניאל אגמי, אייר אלעזרא, ניר בניטה, שחר בנימיני, שני גרפינקל, מתן דוד, עדי זלטין, דאג לת'רן ומאמי שימיזאקי.
את העבודה הקדיש נהרין במחווה יוצא דופן לאימו- צופיה נהרין.
[ad]