צילום: אילן חזן

שנים ארוכות עברו מאז שהרקדן הישראלי חנוך בן דרור העביר את פעילותו האמנותית מחוץ לגבולות המדינה . בעברו הוא רקד ב'בלט דה טור' בזמן שז'אן כריסטוף מאיו ניהל את הלהקה, היה סולן ב'בלט קולברג' של מאץ אק, רקדן בלהקתו של נאצ'ו דואטו בספרד ואף ב'בת שבע'. לאחרונה התמנה בן דרור למנהל להקת 'תאטרון מחול ירושלים'.

במסגרת זו הוא מעלה את התכנית 'תהום רבה' על במת סוזן דלל ובה נכללות שלש עבודות שונות זו מזו בביצועם של שבעת רקדני הלהקה ובליווי חי ונדיר על הבמה של שני פסנתרנים משובחים- טמי קנאזאווה ויובל אדמוני- זוכי תחרויות בינלאומיות חשובות לפסנתר. בני הזוג מנגנים על צמד פסנתרי כנף צמודים על הבמה כשנוכחות אמנותם משביחה את הערב כולו

חנוך בן דרור בחר להציג שלש עבודות שונות בתכלית, פרקטיקה שהייתה נהוגה לפני שנים, אך נדירה למדי בעולם המחול העכשווי. עבודות אלה נשענות על בחירות מוסיקליות של בן דרור שמהוות נופי-עולמות שונים בתכלית ומתחילים באריה הפותחת של ווריאציות גולדברג, פרלוד ופוגות 853 ו- 867 מאת יוהאן סבסטיאן באך. מכאן הם ממריאים ל'לאלינה' של ארוו פארת, יצירת פאר קצרה עשויה סכיני קרח חודרי נפש במינימום נקישות בקלידים.

משם, התכנית המוסיקלית מתגוונת ב'זיכרונות מדון ג'ובאני' של פרנץ ליסט שמשמשים תרוץ לחינגה תיאטרלית, פורימית ברוחה.

משפרש בזמנו מעולם המחול, עבר בן דרור לחינוך ילדים והשתלמות בפילוסופיה. ציטוטים מדבריו שנמצאים במבוא ל'תהום רבה' מייחס בן דרור את העבודה לשבר הקטקליסטי שנוצר בשביעי לעשירי ועם זאת אומר " עוד לפני המלחמה הרגשתי שמשהו ביקום הולך ומתערער….האנושות מתקשה ללדת את הנשמות האלוהיות באופן טבעי ונותרת חסרת אונים מול פגעי הטבע".

עם זאת נדרש מאמץ לא מועט כדי לזהות מרכיבים שעשויים לגשר בין התכנים המילוליים שהציג לבין הנכחתם בשפה המחולית שבאה לביטוי על הבמה. הוא אף בחר שלא לתת שם לכל אחד משלוש העבודות, וויתר על אמצעים ליצור לינקג' ביניהם. להיפך. הרקדנים צאו להשתחוויה בין העבודות.

צמד הפסנתרנים פותח בקטעים מווריאציות גולדברג שבהם המלודיה זורמת כמתחרה ברוח בין-ערביים השרויה על ארבע בנות הלהקה הרוקדות בחן. צניעות שקולה שורה על הרקדניות הלבושות בתלבושת צמודה בגוון עור. והן מתחלפות ביניהם ביצירת משחק קומפוזיציות של הרכבים קטנים, בין דואט לטריו לתמונה קבוצתית של ארבע הבנות. התנועה נעה בין שמירה מתוחה על פורמליות ודיוק ביצועי עם מינימום ביטוי להלכי רוח אינדיבידואליים. לאיפוק המתמשך – מאחר וזו העבודה היותר ארוכה בערב- יש מחיר מסוים משום שהזרימה המוסיקלית מלאה בהתרחשויות מעבר לעבודת הקלידים והכוונה ליכולת לעורר אסוציאציות אצל הרואה והשומע וקבוצת הרקדניות לא הולכת די רחוק.

התברכנו משום שהעבודה הבאה היא סולו שמבצע ולדיסלב לב שיינברג שמתייחס למוסיקה של 'לאלינה' שהלחין ארוו פארת, יצירה מאד פופולרית שהיא מלכודת דבש ללב השומע. הפסנתרנית המעולה טמי קנאזאווה נוקשת בכל אחד מהקלידים כאילו היא מוציאה ממנו ארומה של קריסטל, בתזמון מושלם.

הרקדן, ולדיסלב לב שיינברג נכנס לבמה זקוף, בפסיעות שקולות, בגו חשוף כשממותניו משתפלת לארץ חצאית גברים יפנית מסורתית. בגד יפני, הפסנתרנית היא היפנית טמי קנאזאווה, אך המרווחים בין גווני הטונים שמפיק הפסנתר מאצבעותיה של קנאזאווה כה נפלאים ומכילים תפיסה מינימליסטית עם שורשים שנוגעים במסתורין הבוטו . וזה עוד לפני שלב שייינברג מתקדם למרכז הבמה לביצוע ה-סולו האחד ויחיד, שלו.

כאן מתגלה רקדן חזק עם נוכחות ורגישויות טקטליות וגם כשהוא שוכב והגוף מהודק, קצות אצבעותיו נעות כאילו ממלמלות לו דבר מה. משם הוא עובר טלטלה גורפת ומיד זורם לרוגע. יש כאן משחק בין מעברים חדים שעוקבים אחרי נכונות להכלה והגוף קשוב בכל אחד ממצבי הקיצון. על הקיר האחורי מתגלים גופים אמורפיים שקופים למחצה שזולגים לאט מטה לאט. בעבודת הווידאו הזו, הם מתרבים וזולגים באופן מואץ, מהר יותר ובכמות מוגברת, כאילו בתבהלה ורק בסוף העין מפרידה ביניהם ומתגלות אותיות עבריות בסגנון עתיק יומין.

בשלב זה שיינברג מתקבע בעמידת ראש ורגליו סוקרות את החלל שמעליו, מגששות בחשש, מחפשות זוית שתיצב את רגליו באויר. הוא רוקע על הגב וקופא ארוכות. היו אלה רגעים מהפנטים בהם הרקדן הצליח להעביר לקהל מהלך פנימי מורכב שמשקף את הפירוש שלו לכח ולמסתורין של המוסיקה, עם מחוות גוף עצמאיות משלו. רגעים מותירי משקע.

לאחר הפסקה הסתיים הערב בעבודת הלהקה שלוותה בחלקים מ'זיכרונות מדון ג'ובאני' של פרנץ ליס

קשה היה לנבא לאן תוביל הלאה רוחו של הכוריאוגרף אחרי ביצוע חלק א' שהיה פושר מבחינת תעוזתו האמנותית למרות חן הרקדניות וחלק ב' שהתייחד בביצוע מרשים ומקורי. הפרק בשלישי הוקדש ל'זיכרונות מדון ג'ובאני שהיה מופע בידור צבעוני ובו הרקדנים לבשו בגדים תקופתיים בזיקה לתרבות הספרדית והתנאו בצבעי אדום ושחור, כצפוי, במניפות פרושות וסרטים בשיער. ברקע, דון מסוים תקע סכין מפלסטיק במתחרהו והנ'ל נגרר במשיכה מהבמה תוך צהלה, ריקודים ורמזי מיזמוטים. בקיצור, זו הייתה מסיבה בכפר, ארוע מקומי שאין סיבה לדווח אודותיו ברשת.

הניסיון לחבר את האסמבלאג' האקראי הזה לידי יצירה עכשווית שהתהוותה בהשפעת השבר הנורא המכונה מלחמת עזה לפני כחצי שנה, נשמע רעוע משהו. בעיקר משום ששלושת המקטעים לא נראים כאילו נוצרו במהלך מציאות אחת, אלא מרגישים כתוצרי תקופות ושפות מחול שונות. קשה לתאר מה היה מחזיק את הפיסות אלמלא זוג הפסנתרנים המנוסים שאמורים היו להדק את הפרגמנטים, שחלקם דהה טרום הבשלתם.–