הקדמה:

עבודתו של שגיא 'ויקטוריה',  מבוצעת על ידי שלושה גברים אך למעשה היא קמה ונופלת על שלוש חצאיות תפוחות, צבעוניות להפליא עשויות בדי הכותנה בהדפסי טקסטיל אפריקאים.  התלבושת עוצבה על ידי שגיא עצמו.

החצאיות המרתקות הם חפץ, אביזר, כלי עזר ליוצר. והפעם, אין להתעלם מכך שהן קיבלו על הבמה תפקיד ראשי, לטוב ולרע.  

שלושת הרקדנים המפעילים אותם, למעשה מתפקדים מרבית הזמן כבובנאים, ותפקידם אינו שונה בהרבה מזה של מפעילי הבובות הלבושים שחור בתיאטרון הבונרקו המסורתי בן מאות השנים.

יש כאן חילופי תפקידים, במובן מסוים. אלמלא נוכחותן המוכחת של החצאיות התפוחות  לא הייתה עבודה זו מחזיקה משקל על הבמה עם שלושת הרקדנים המבצעים הספציפיים, בהתייחס לתרומתם הפיזית נטו. כי על פי התכניה לשלושת הרקדנים: בן ברקוביץ', גדי יואל ורוני שגיא יש קרדיט על תרומתם ליצירה.

  היה הייתה גם בארץ תקופה לפני כמה עשורים, שבה בעיקר יוצרים עצמאיים, ולא רק, נטו להישען חזק על שימוש באביזרים ( props) בעבודותיהם הכוריאוגרפיות בהשפעת מחול אמריקאי במחצית המאה הקודמת עם יוצרים כמוזס פנדלטון וקיי תאקיי.

התנסויות העוסקות בהישענות העבודה על אביזרים כאלמנט מרכזי-הכרחי בבניית היצירה, באה לאפשר ליוצר לאתגר את טווח גבולותיו=מגבלותיו . גל זה די מיצה את עצמו כי כפי שיונתן כרמון היה אומר  שעם שתי רגליים אפשר לצעוד ימינה או שמאלה, אבל אי אפשר לעשות מהן צמות.

שמה של העבודה- ויקטוריה- הוא רפרנס לעידן שבו קרינולינות פעמוניות אדירות מימד היו שיא האופנה  ותג מעמדי שפארו ההוכחה.

כרית פוך עגלגלה, פעמון נודד, צב מזדחל וזוג כנפיים אדירות, הם רק חלק מהדימויים שמשדרות החצאיות הכבירות.

 עם עלות אור על הבמה  נחשפות שלוש כריות ענק . תנועה מבפנים מרחיבה עוד יותר את מידתן . מתוך פתח בכל כיפה עולים שני גברים חשופי גו עם גבם לקהל. המראה הראשון שמוגש לצופים  מסקרן ומעורר דמיון. כמו כן, הוא מסמן כבר אז את מרכיב ההומור המשחקי שמלווה את העבודה. וכבר בשלב זה, ברור שתשומת לב מרבית תינתן למגוון האופנים שנבדקו על מנת לתפעל את החצאיות מתוכן ומחוצה להן, בדילוגים, בריצה ובגלגול, ביחד, במעגל, בזוגות ובריקוד אישי.

מבין הקומפוזיציות שיזכרו, יהיה וודאי זה שבו זוג גברים עומדים צמודים בטן אל בטן ומתחיל מעין דיאלוג בין חלקי הגוף החשופים הפועמים בתנועות גליות זה מול זה, והחצאיות מהדהדות את הקצב.

בערך במחצית הדרך, נדמה שמעיין היצירה מיצה קצת את אופציות השימוש בחצאיות, כל עוד הופעלו. שלשת הגברים עצרו ופתחו את הרוכסן הקדמי שאפשר להם לצאת מתוכן, רגל אחר רגל. החוש האסתטי המפותח של רוני שגיא לא ויתר גם הפעם והסתבר ששלושתם לבשו בגד תחתון צבעוני התואם בגווניו את החצאית שלהם, בהתאמה.

סביר היה כי הגוף המשוחרר מכבליו יוכל להיטיב להעביר את הפן הדרמטורגי הסמוי ולבטא טוב יותר את כישוריו , אך במבט לאחור, היה זה החלק שלא הרים את ויקטוריה לקראת שיאה. הייתה, אולי לאור נסיבות מסוימות, ברירת מחדל בבחירת המבצעים שהותירה רושם חובבני מהצפוי.

עם זאת, 'ויקטוריה' , היא תוצר של תרבות מקומית שמקבלת מגדר פלואידי בששון, יחסי, מול תרבות הקרינולינות שפרחה בתקופות שמרניות יותר. שהרי החצאית התפוחה רחוקה מהגוף ו"מפסלת" מחסום הכרתי שמנטרל גישה ובכלל את אישוש קיומם של אזורי רבייה נשיים בניגוד לבגדי גברים הדוקים וצמודים, שעשו את ההיפך במאות עברו.

שעשעו במיוחד מהלכי הכניסה והיציאה מהחצאית דרך המפתח הייעודי. מרכיב עם פוטנציאל, שלא פותח.