הכוריאוגרפים שחר בנימיני וקינן דינקלמן עבדו יחד עם שישה רקדנים במסגרת 'מובמנט פרוג'קט'. כותרת הערב-  Cloud Walker  והוא מורכב משתי עבודות: Under The Skin .של הכוריאוגרף שחר בנימיני ו- Tenki  שיצר הכוריאוגרף דינקלמן מברלין . בדף הערב רשמו היוצרים הערה פרשנית: "שתי היצירות נעות במרחבי החלימה בין מציאות לדמיון" . המידע בדף הערב כולל לעיתים הסברים והבהרות לגבי התכנים הסמויים של יוצריו ובאים לרבד במילים את מה שהמחול עצמו לא יכול וגם אינו נדרש לספר….

מיסדת הפרויקט, אריקה רינטוביץ' היא רקדנית בעצמה והיא חלק מהרקדנים שהופיעו בערב ובהם ארתור אסטמן, דוויד ווארן פארקר, נגה הרמלין, קתרי סיפולה כהן והילה דקל.

חלק משמות הרקדנים בקבוצה מוכרים לנו מזה שנים. חלקם עדיין מופיעים לעיתים אחרי שניהלו קריירה מקצועת ארוכה ואת כישוריהם אנו זוכרים לטוב. גם אם אחדים כבר אינם בשיאם, הם משמרים היטב את נוכחותם.

בתמונה הראשונה נראית דמות עטופה ביריעת אלומיניום זוהרת שמזדחלת כחילזון עצל. אותו גוף הלכוד בשמיכת האלומיניום נלחם כדי להשתחרר מקפלי המעטפת ולצאת לעולם. הרקדנית המתגלית אכן הצליחה להשיל את היריעה, לבושה בבגד גוף צמוד, קטיפתי למראה, בצבע כחול עמוק. אין ספק שדמותה של הרקדנית המשוחררת נאה וגמישותה ניכרת.

בהמשך הצטרפו אליה רקדנים שכמוה נאלצו בהמשך להתקלף  משמיכת האלומיניום הכובלת כדי לחבור לבני מינם. גם הם לבושים באוברול ארוך בצבע כחול עמוק דמוי קטיפה. לשם האדרת הרושם גם הבמה נשטפה באור כחול שהעניק לה אווירה סוריאליסטית.  

לא הרבה קרה מעבר לאפקטים כשהרקדנים עסקו בביצוע תנועות חסרות הקשר. חלקם התגפפו בדואטים תוך ביצוע תרגילי גמישות. נענועי עכוז ממושכים משכו את העין בתקווה שמהם תבוא תובנה כזו או אחרת.

דף הערב מדגיש כי לכל הרקדנים יש קרדיט כיוצרים-שותפים וכך לא נותר למי לבוא בטרוניות. בסופו של דבר השתררה תחושת החמצת משום שהכוריאוגרפיה לא איתרה במשך 20 דקות דרך להתהדק ולפתח  עבודה בעלת חוט שידרה. למרות משך לא ארוך של זמן היה חוסר גיוון תנועתי וסגנון עבודת הגוף נותר שמרני.  לא התבררה הסיבה שאביזר הבימה היחיד היה סדין אלומיניום שמתאים יותר למופע בידורי, אינו וורסטילי ומאד מוגבל בהקשר של מעשי אמנות.

מחציתו השנייה של הערב נפתחה בצלילי זמר רומנטי ופופולרי שכמותו מזוהות נעימות ושירים מהמאה הקודמת. '..dancing cheek to cheek ' העניק אופי ג'אזי קליל מסוגו כמו 'שיר אשיר בגשם' שזוכרים רק בני דורי. הבחירה הזו, שטובלת ברומנטיקה ונוסטלגיה, לא במפתיע לא ממש התחבר לשאר העבודה. אחרי פליק פלאק סגנוני ואווירתי חל מהפך. הפעם לטובה. מוסיקה מרתקת שיצאה מפס הקול המלווה, רעננה את הבמה והעבירה אותנו לעידן אחר, כאילו כל שהיה קודם, אופסן בלימבו.

ואז באה סצנה אחת, מיוחדת, מדויקת, פשוטה ולכאורה מקורית – מבחינתי-  שעבורה היה כדאי להישאר בסבלנות באולם עד הסוף, אם אתם כבר כאן.  הרקדנים התכנסו לפורמט מעגלי ואחזו ידיים מתוחות.  לא עבר זמן רב ובנקודה אחת נקטע המעגל. כמה מהרקדנים נשארו עומדים חזיתית אחוזי ידיים ושימרו את מה שנשאר מהמעגל המפורק. אלה שמצאו עצמם משני הצדדים תפסו עמדה כשני עוגני קצה. הם נשארו לעמוד ואז החלו לנטות הצידה בגוף זקוף ומשכו אחריהם את השאר. לפנינו נוצרה תמונה דינמית רציפה כמו גלגל ענק. ולו חלקי.

לבד מכך שנצפה מעמד לא צפוי בשל איכותו הביצועית הנקייה כשל חלקי גלגל אנושי בתאום של כל המשתתפים, לא היה בו כדי להשכיח את תחושת הבוסר ששררה על הערב.