צילום- אפרת מזור
כותרתה של יצירת המחול 'היום השמיני' של הכוראוגרף ליאור תבורי מרפררת ליום שבא אחרי שבעת ימי הבריאה. היום שממנו והלאה, האדם מתחיל להתמודד עם מציאות מורכבת, בעיקר משום שהוא זה שאחרי לתוצאות החלטותיו במסגרת התנהלותו ביקום הנגלה. הוא מבין את הקשר בין התנהלותו והאילוצים שמולו.
בין אם ליאור תבורי שאב השראה מספר 'בראשית' או מלהקת הפופ היהודית בעלת אותו שם (מקליפורניה), ניתן להרהר בקשר בין השם הסוגסטיבי, לסביבה הנבראת בגופם של שמונה רקדני להקתו של תבורי, שמספרם אינו אקראי ותואם את כותרת המחול. או להפך.
בנקודה זו עולם נברא. מתקבעת רוח של עולם חדש, לא נודע. הוא מנותק ממימדי זמן ומקום והוא שורה על הבמה מהשנייה שהרקדן הראשון שולח עצמו לבמה וקופא בתנוחת תקיפה וזו רק תחילתה של עבודה חריפה, מגובשת היטב שחוצבת את דרכה האמנותית.
אחד מבין שני אמצעים תומכי-מחול לבד מהתאורה שהייתה להם נוכחות מיוחדת היה קולאז' מוזיקלי בעיצובו של נועם הלפר. המבחר ברובו הורכב מצלילים שבאו ממחוזות רחוקים. חלקו העיקרי התבסס על מוזיקה ממקורות אתניים ובהם יצירות של שני מוסיקאים איראניים- כורדים שמנגנים על כלים מסורתיים ובהם סיטאר. זו מוזיקה זIרמת, מהפנטת ששולחת אותך לקצות תבל. במכלול נשמעה היטב גם מקהלת הגברים המרטיטה רוסטאווי מגיאורגיה, לצד חלק יצירות של מוזיקאים מערביים ובהם רחמנינוב.
בשל עיצוב תלבושות מקוריות בעלות איכות תפקודית ואסתטית שיצר מיקי אבני לכל אחד מהרקדנים, היה קשה להוריד מהן את העיניים. על הבמה נבראה שפת עיצוב עוצמתית, שהלמה והעשירה את נוכחות השפה הכוראוגרפית של תבורי. לרגעים, הרקדנים נראו כמי שיצאו מסצנות המאפיינות ציורי קרבות במיניאטורות פרסיות עתיקות.
בערב זה במיוחד, הבחירות בעיצוב הייחודי של התלבושות והבחירות המוזיקליות העצימו וקיבעו את משקלה הקריטי להבניית האווירה ועולם הדימויים שנגלה בתמונה הפותחת הקצרצרה שמתוארת לעיל.
זה התחיל ברקדן אחד על במה ריקה, שהגיח מהקלעים טעון באנרגיות גבוהות ותוך שניות דמם וקפא בתנוחת לוחם. הצללית שנקלטה הייתה זרה לעיין. אקזוטית, כאילו שייכת לדמות מקצה היקום. לבטח דמות שאינה מכאן ואינה מעכשיו.
מהלכיה המורכבים של ההתרחשות הבימתית לא האפילו על הריגוש כשנחשף עושרם של ביטויי התנועה. במקביל התבצרה הכרה כי מתרחשת על הבמה תבנית שמאפשרת עקביות שיטתית. על התחכום,הגיוון והעושר החזותי מתעלה הכישרון של תבורי לבנות קומפוזיציות שמשייטות בין שמירה על מבנה צלול בעל גריד גיאומטרי סימטרי ובאחת חל זעזוע כשהמבנה מתפורר מבפנים. כהרף עין האנרגיה מוסטת לשוליים כדי לבנות בליל חדש של יחסי כוחות. באלף ואחד החיבורים החדשים כל הרקדנים הולכים וחושפים רגישויות נוספות, יכולות חדשות, ומעניקים עוד הפתעות עוצרות נשימה..
יש כמה רגעים שנגעו במקום עמוק גם בלי להזדקק לוירטואוזיות והעניקו אמירה אותנטית. אזכיר את דואט שני גברים עומדים צמוד, פנים אל פנים. סביבם פעילות אינטנסיבית שלא מסיטה אותם. מרוכזים זה בזה, בוחנים ומזהים את האינטימיות הזוחלת לאט, האחד מכה בחזהו של השני וחברו מתופף באגרופים על צידי הירכיים של רעהו. כשהם קרובים עוד יותר, חבוקים האחד פותח אגרוף ומלטף בעדינות שבירה, באצבע אחת מוסתרת חלקית את לחי חברו. רגע מינורי נדיר ומופלא. ספונטני כנראה.
על רקע במה מוצפת תנועה דינמית ונחרצת שמסתמכת, בין השאר על רקיעות רגליים פסקניות ומתיחות גפיים לגבול קיצון. בין לבין מתקיימים בחטף רגעי הדגש כמו קפיצה מסתחררת, מפגשי זוגות מתחלפים תוך מהלך מכיל תשוקה קרובה לפרידה.
היו לא מעט סצנות מבוססות על מפגשים המונעים מדחפי כיבוש, שליטה וכניעה, אף שאלה בוצעו בנחישות לא אלימה. נשמרו גבולות סיפיים מבלי להנמיך את עוצמת הפעילות שמתרחשת על הבמה מסביב.
תמונה נוספת אחת גרמה אף היא לחיוכים מקצה לקצה, כאשר בחלק השני של התכנסות בזחילה על שש, הצטופפו שבעה רקדנים לכדי שורה רוחבית הדוקה. הרקדן השמיני, הגבוה מביניהם, רכב על גביהם, גוו זקוף ורגליו מבצעות פיסוק רחב כשפגאט ובהונותיו יוצרות מגע עם גבם של הרקדנים הקיצונים מימין ומשמאל. זה נראה היה בלתי אפשרי, ההיה או לא?
כל צפייה בעבודותיו של תבורי הניבה הפתעה בבחירות כוראוגרפיות שהוא עושה, בהרכבת האווירה, לעתים גם בחומרים ובחיבורים פחות צפויים. הסקרנות והאתגרים הם כלי העבודה של כל יוצר. יצירתו הנוכחית 8th Days – , היא אולי הבשלה בין עבודותיו שלא נזקקה למאמץ יתר מעבר לבחירות האמנותיות שהוליכו אותה בעקביות מרשימה הרחק קדימה.
קרדיט מלא מגיע לצוות הרקדנים המצוינים, כל אחד בדרכו הוא שותף ליצירה:ללאל פיליורה, יעל בלומנרייך, תמיר גולן, רכס יצחקי, שי והב, סתיו עוזרי, רותם וינר צ'ייקובסקי ושחר חנין.
.